<h1>תוספות רבינו שמשון ב"ר אברהם משאנץ הנוספות</h1>
<h2>דף כב.</h2>
[והרי דם דרחמנא אמר כו'. משמע (השתא) [הכא] דדם לא הוי בכלל נבלה, מדלא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה, כדמשני לעיל גבי חלב, וכן משמע בפרק המנחות והנסכים [מנחות ק"ג ע"ב] שהעידו על דם נבלות שהוא טהור. וקשה לרבי מהא דאמר בריש המוציא] יין [שבת ע"ז ע"א] דם נבילות, בית הילל מטמאין, א'[מר] ר'[בי] יוסי בר'[בי] יהוד'[ה] אף כשטימאו בית הילל לא טימאוה אלא בדם שיש בו רביעית דם, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית, אלמ'[א] דחשיב ליה כבשר, וקשי'[א] נמי אמאי צריך קרא לר'[בי] ישמע'[אל] ברי'[ש] בהמה המקש'[ה] [חולין ע"ב ע"ב] וברי'[ש] סנהדרין [ד' ע"א] דרביעית דם מטמא באהל, ותיפוק לי הואיל ויכול לקרש ולעמוד על כזית, דכבשר חשיב. ולר'[בי] עקי'[בא] נמי אמאי איצטרי'[ך] ליה קרא למדרש דרביעית דם הבאה משני מתים [מטמא], מיהוא ההיא יש לתרץ דגבי מת טהור, משום דלא מיטמיא במת אלא מידי דאין גזעו מחליף כדאמ'[רינן] בריש [דם] נידה [נ"ה ע"א] אבל גבי דמא גזעו מחליף, ולית ליה לטמוייה משום דדמי לבשר, אבל מן האחירים קשה. ותיר'[ץ] ר'[בי] דהא דמטמיאי ליה בפ'[רק] המוציא לא משום דחשיב ליה כבשר, אלא אית ביה שום קרא דדרשינ'[ן] מיניה דדם נבילות טמא, ומסתברא דמשערי'[נן] ברביעי'[ת] כדאמרי'[נן] התם, אבל בלא ריבויא בה לא חשיבא דם כבשר, ובמעילה [י"ז ע"א] נמי מפיק דם שרץ מוזה לכם השרץ [ויקרא י"א], אבל אי לאו קרא משרץ לא הוה ידענא ליה, וההיא דהעידו דהמנחות והנסכים פליגא אההיא דבית הלל כדאיתא התם. מ"ר.
ומועלין בהן, מדרבנן, אבל מדאורייתא לא, כדאמר'[ינן] התם בפ'[רק] הוצי'[או] לו [יומא נ"ט ע"ב], דאין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו. וקש'[יא] לר'[בי] מיהא דאמרי'[נן] במס'[כת] מעילה פ'[רק] וולד חטאת [י"ב ע"ב] משמ'[ע] שמועלין בהם מדאוריית'[א], דתני ר'[בי] שמעון או'[מר] הדם קל בתחילתו וחמור בסופו, כדאמרי'[נן] דאף לאחר שייצא לנחל קדרון מועלין בו, ובגמ'[רא] קאמ'[ר] ת"ר מועלין בדמים דברי ר'[בי] מאיר ור'[בי] שמעון, וחכמי'[ם] אומ'[רים] אין מועלין, מאי טעמ'[א] דמאן דאמ'[ר] אין מועלין, אמ'[ר] עולא אמ'[ר] קרא [ויקרא י"א] ואני הנה נתתי לכם, שלכם הוא, אלמ'[א] דמאן דאמ'[ר] מועלין, מדאוריית'[א] קאמ'[ר], ועל כורחיך בשייצא לנחל קדרון פליגי, דאי בקודם זריק'[ה] פליגי, א"כ קשי'[א] מדר'[בי] שמעון אדר'[בי] שמעון, דר'[בי] שמעון קאמ'[ר] מועלין ובמשנה קאמ'[ר] אין מועלין בדם בתחילה. ונר'[אה] לר'[בי] דלא גרס'[ינן] התם מאי טעמ'[א] דמאן דאמ'[ר] אין מועלין, אלא ה"ג, מאי טעמ'[א] אין מועלין, ואמשנה קאי, דתני דם בתחילה אין מועלין, וברייתא דפליגי דר'[בי] שמעון אמ'[ר] מועלין בדמים וחכמים אומ'[רים] אין מועלין, לאחר כפרה מיירי, ומדרבנן, כי היכי דלא תיקשי דר'[בי] שמעון אדר'[בי] שמעון דאמ'[ר] במתני'[תין] אין מועלין בתחילתו, האמ'[ר] מועלין, אלא ש"מ דלאחר זריקה פליגי. וא"ת מי איכא מעילה מדרבנן, והכי קא פריך בריש פ"ק דמעילה [ב' ע"ב], וי"ל דהתם אר'[בי] יוחנן נמי לא פריך מי איכא מעילה מדרבנן אלא דווקא כי האי גוונא דקאמר התם אבל הכא ששחטן בדרום אפילו ר'[בי] שמעון מוד'[ה] דכמאן דחנקינהו דמי, ומשני מי איכא מעילה דרבנן, אין, דאמ'[ר] עולא אמ'[ר] ר'[בי] יוחנן קדשים שמתו, והיינו כמאן דחנקינהו דמי. והרב ר'[בי] חיים מתריץ דליכא שום מעילה מדרבנן, והכא דאמ'[ר] מועלין בדם, דאורייתא היא, דמקדשו רבנן הדם לבדק הבית הדם היכא... משום דהפקר בי'[ת] דין הפקר, ואית בהו מעילה נמי דאורייתא, וכי האי גוונא אשכחנא בפ'[רק] הניזקין [גיטין נ"ה ע"א] על חטאת גזול'[ה] דמדאורייתא בין נודעה לרבים בין לא נודעה אינה מכפרת ורבן גזרו בחטאת... זה... להיתחייב עליו כרת כשאר קרבן. אבל קשי'[א] לפירושו דאשכחנא מעילה על קרבנות מדרבנן, דבפ'[רק] התכלת [נ"א ע"ב] גבי אפר חטאת דקתני התם בה מועלין, באפרה אין מועלין, שוב ראו דקא מזלזלי בהו, גזרו בו רבנן מעילה, אלמ'[א] דאיכא מעילה מדרבנן, ולפר"ח ליכא למימר דהקדישם רבנן לבדק הבית, דא"כ אתי לידי תקלה, דהא היכי מזה מהם, וגם דבמעילה בריש פר'[ק] וולד חטאת משמע דאיכא מעילה דרבנן, וצריך עיון. מ"ר.
מה מים מותרים אף דם מותר. ותי'[מה], אכתי מנלן דדם קדשים אין מועלין בו, והא לא איתקש (ש)למים אלא דם הנשפך כמים, כדדרשינן דם הנישפך כמים מכשיר כו', ודם קדשים לא נשפך כמים הוא כדאמרינן לעיל פ"ק [ט"ז ע"א], ותיר'[ץ] ר'[בי] כיון דאשמעינן קרא בחד דוכתא דדם שרי בהנאה, א"כ על כרחין לא תאכל דכתי'[ב] גבי דם לאו איסור הנאה משמע, ושרו כוליה דמים בהנאה. מ"ר.
ואימ'[א] כמים הניסכין על גבי המזבח. וא"ת א"כ לישתוק מהיקיש'[א], ואנא ידענא דאסור מלא תאכל. יש לתרץ דהאי היקישא איצטריך לעיניין הכשר, ולא קאמ'[ר] שיהו כמים הנסוכים לעיניין הא דניליף מידי מינייהו, אלא כלומר מהכא לא מצו למיליף דשרי דם בהנאה, דמצינן למימר דמים דקרא לאו במים המותרים מיירי.
<h2>דף כב:</h2>
הא לכלבו שרי. פי'[רוש], מדקא מצי מושיט ליה אי לא משום לאו דלפני עיור, אע"ג דנהנה הוא שיעש'[ה] לו הגוי טובת הנאה. וא"ת הא מיירי באבר מן החי שהוא של גוי עצמו כדמוכח בפ"ק דע"ז [ו' ע"א] דקא בעי, אסור (לתת) [לשאת] ולתת משום הרווחא או משום לפני עיור, דמוכח דמשום לפני עיור הוא מיההי'[א] דהרווחה ליכא דהא איתיה לדידיה ודידי'[ה] שקי'[ל], וא"כ ליכא משום הנאה. וי"ל דמוקי ליה התם בתרי עיברי ד(ה)נהרה דאינו יכול לקחתו, דהשתא נחית ליה הנאה כשמושיטו. מ"ר.
סד"א בשרו אין עורו לא. וא"ת לישתוק קרא מבשרו ומבעל השור נקי, י"ל דבשרו איצטריך לכדאמ'[רינן] בריש שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ"א ע"א] אע"ג דעבדי'[ה] כעין בשר ושחטיה, ולמאן דלית ליה ההיא דרשא סבר דאתא לדרשא אחריתי. נפקא ליה מאת. והקשה לר'[בי] דמ"ש דאמ'[ר]... ר'[בי] יוסי הגלילי דדריש ובעל השור נקי... לדמי ולדות... ודריש ואת להנאת עורו, ובפ'[רק] בהמה המקשה [חולין ע' ע"ב] פריך אליביה דרבי יוסי הגלילי אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמא, דמהלכי כפים בחיה הוא, אלמ'[א] דר'[בי] יוסי הגלילי דאית ליה קלוט במעי פרה טהורה, מדפרכינן ליה ליטמא, ובפ"ק דבכורות [ו' ע"א] איתא דמאן דאית ליה דקלוט במעי פרה טהור לא דריש אתין, דאיתא התם רבי שמעון אומר הגמל הגמל שני פעמים, אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד הנולד מן הפרה, ורבנן דאית להו דקלוט טהור תנא גמל שני פעמים מנא ליה, נפקא ליה מאת, ורבנן את לא דרשי, וההיא דהתם דאית ליה דקלוט טהור, וא"כ מאן דדרשי ואת דלא דריש את, היינו רבנן, וקשיא דר'[בי] יוסי הגלילי אדר'[בי] יוסי הגלילי, וי"ל דהא דר'[בי] יוסי מתיר קלוט, היינו בדומה לאמו מראשו ורובו דכת'[יב] אחר כך ר'[בי] שמעון דאסר מודה דשרי כדמוכח פ"ק דבכורות [ז' ע"א] מ"ר.
מניין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר. וא"ת כיון דנפקא לן דאסור בהנאה, אמאי איצטריך קרא לאסור תו הני, וא"ר דס"ד דלא חשיבא הנאה אלא כשהוא בעין, כגון לתתו לפני כלבו, אבל צביעה לא חשיבה הנאה, דלא הוי אלא חזותא בעלמ'[א], כדאמרינן אהך מילתא גופא בהגוזל קמ'[א] [ב"ק ק"א ע"א], הדלקה שהולך לאיבוד סד"א דלישתרי. וא"ת והא לקמ'[ן] [כ"ו ע"א] שרינן עצים להדלקה למאן דאמ'[ר] אין שבח עצים כו', דלא משכחינן בדאיסורא אלא בשרשפ'[א] [להלן כ"ז ע"ב] ואו"ר דשמן חשיב בעין יותר מכמו גחלים מעצים, ולא יכולתי להבין הטעם. אבל נראה לי, שניהם חשיבי בעין בשעה שדולקים, אבל שמן שעשוי להדלקת הנר, מיד כשמאיר הוא נהנה ממנו, ואעפ"י שהוא בעין, אבל עצים העשוי להסיק, הנאת הסיק עיקר, ולא תבוא לעולם עד אחר ביעורן מן הגחלים דשרו. וא"ת מאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאיסור הדלקה, וגבי תרומה מצריכינן קרא להיתירא, דדרשינן [שבת כ"ה ע"א] שלך תהי להסיקה תחת תבשילך אע"ג דשאר הנאות מותרות, דשרינן ליה לקמן [כ"ג ע"א] דתרומה מותרת בהנאה מלכם, יש לומ'[ר] דסד"א ניליף ממעשר הקל דאסר ביה רחמנא בהדיא הבערה דכתיב [דברים כ"ו] לא ביערתי כדאמרי'[נן] בפרק במה מדליקי'[ן] [שבת שם] ומה מעשר הקל אמרה תורה לא ביערתי ממנו, נקרא לכם [וכו'].
למה לי כדתניא. הקש'[ה] ר'[בי] יעקב מקורבוייל אמאי איצטריך לעיל תלת'[א] קראי וערלתם ערלתו ערילים אפי'[לו] לא כתיבי אלא תרי הוה ידענא דצביעה והדלקה אסור ואתא לכם להביא את הנטוע לרבים, דאי אית'[א] דבא להתיר מהתם הדלק'[ה], אם כן לישתוק קרא מחד מהני תרי ערילי'[ם], ואנא ידענא דצביעא אסורה והדלק'[ה] שרייא, דהא מלא יאכל נפקא לן הנאה ומוערלת'[ם] נפק'[א] לן צביע'[א], והדלק'[ה] אין מקרא לאיסור'[א] אבל בעל כרחין לכם אתא להדלקה, ותרי ערילי'[ם], חד לצביע'[ה] וחד להדלק'[ה]. והיתי רוצה לתרץ דאי לא הוה כתי'[ב] אלא תרי וערלתם, א"כ הוה אמינ'[א] דהדלק'[ה] שריא, משום דהא צריכי קראי לאיסור צביעה והדלקה היינו משום דכתי'[ב] לכם, דלכם משמ'[ע] להתיר כל הנאות שבעולם, אבל אי לאו לכם, מדכתי'[ב] לא יאכל הוה אסרינן אפי'[לו] צביעה והדלק'[ה], והשת'[א] דכתי'[ב] לכם דשר'[יא] כל הנאות חד מוערלתם לאיסור סתם הנאות, ואידך אתא לאסור צביע'[ה] אבל הדלק'[ה] דלית ביה קרא לאסור'[א] שריי'[א], מדכתיב לכם, הולכך צריכ'[ין] תלתי'[הו] למכת'[ב] וערלתם [ערלתו] ערילים. וא'[מר] לי ר'[בי] דלא מצינן למימ'[ר] הכי, דעל כרחין מלא יאכל לא משמ'[ע] לאסור צביעה והדלקה כדמשמ'[ע] בהגוזל קמ'[א] [ב"ק ק"א ע"א] דבעי התם אם יש שבח סימני'[ן] על גבי הצמר או לא, וקא'[מר] ת"ר בגד שצבעו בקלפי ערלה ידלק, אלמ'[א] חזותא מילת'[א] היא ומסיק הנאה הנראית לעינים אסר'[ה] תור'[ה], דתני'[א] אין לי אלא איסור אכילה, מניין שלא יהנה ממנו כו', (כלומר אע"ג דלא חשיב חזות'[א] לא מילת'[א] היא ומשו'[ם] הנאה הנראית לעינים אסרה תורה דתניא אין לי אלא איסור אכילה, מניין שלא יהנה ממנו כו' אין כתיב) כלומ'[ר] א'[ף] על גב דלא חשיבה [הנאה] דחזות'[א] לאו מילת'[א] היא, דלא חשיב'[א] הנאה, גבי עורלה שאני, שאסרה הכתו'[ב] כיון שהיא נראית לעינים אע"ג דלא חשיב'[א] הנאה, אלמ'[א] דש"מ דמלא יאכל לא הוה שמעי'[נן] צביע'[ה], דהא חזותא לאו מילתא היא. וי"ל דאי לא כתי'[ב] אלא תרי ערלים הוה אמינא דלמא אפי'[לו] איסור הנאה משמ'[ע], וחד ערלתם דכתי'[ב] אתא לאסור צביעה והדלקה, וכת'[ב] רחמנא לכם להתיר כל הנאות, להכי איצטריך לא יאכל לאכילה, ותלת'[א] וערי'[לים] יש חד להנאה וחד לצביעה וחד להדלקה, דאי לא כתיב אלא תרי הוה אמינא דכתיב לכם להתיר הדלקה ולא משום נטוע לרבים, להכי איצטריך תלתא. מיהו קשי'[א] לר'[בי] לא ליכתוב אלא תרי ערילים, דליכא למימר דהוה אמינא דאי לא כתיב אלא תרי הוה אמינא דלא יאכל איסור אכילה ונטעתם איסור הנאה וחד ערילים לאיסור צביעה אבל הדלקה שריא מלכם, דלא הוה דריש תרוייהו מחד ערילים, כיון דכת'[יב] לכם, דא"כ למה לי למיכתב לא יאכל ואיצטריך לכם למישרי הנאה, [לא] ליכתוב לא יאכל ולא ליבעי לכם למישרי הנאה, דהכי נמי בעי תלמודא לקמן [כ"ג ע"א]. נ.ב. מיהו נר'[אה] לי... כא, דלא חשיב ליה תלמודא קושיא גמורה, דלא קשי'[א] ליה אלא היכא דקא ידע תירוצא ללכם, ותדע דלר'[בי] יוסי אמ'[ר] דחמץ בפסחים מותר בהנאה מדכתיב לך כדאמרינן לקמן [כ"ח ע"ב] לא צריך ליה למיכתב לא יאכל ואיצטריך קראי למישרא מדכתיב לא יאכל ולא בעי נמי למישרי.
<h2>דף כג.</h2>
נטוע לרבים. ברשות היחיד לצורך הרבים, ולא כמו שפירש בקונטרי'[ס] באם הדרך, דהא במסכת ערלה [פ"א מ"ב] קתני הנוטע לרבים חיי'[ב] ור'[בי] יהוד'[ה] פוטר, והדר קתני הנטוע ברשות הרבים והנכרי שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה כו', ומדקתני להו בתרי בבי מכלל דתרי מילי נינהו. יב"א.
ותנן מערבי'[ן] לנזיר ביין כו'. למאן דאמ'[ר] בפר'[ק] בכל מערבי'[ן] [עירובין ל"א ע"א] אין מערבי'[ן] אלא לדבר מצוה ומצוות לא'[ו] ליהנות ניתנו, לא פריך מידי, דאין זו הנאה. מ"ר. נזרו (שלא) [שלו]. לחזקי'[ה] תימה, נזרו למאי אתא.
קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. פי'[רש] רש"י דקוצר לשחת דלאו קצירה היא, ומאכיל לבהמה אפי'[לו] חיטין גמורין. ולא נהי'[רא] לר'[בי] יעק'[ב] דאורלייש, דלא משמע הכי במנחות בפ'[רק] ר'[בי] ישמעא'[ל] [ע"א ע"ב] על משנה דאייתי הכא דקתני ר'[בי] יהוד'[ה] בד"א כשהתחיל קודם שיביא שליש, ומייתי בגמ'[רא] הא דתנן במסכת פיאה [פ"ב מ"א] דר'[בי] מאיר או'[מר] הקוצר לשחת מפסיק לפיאה, דלאו קציר היא, וקא'[מר], רבי מאיר בשיטת ר'[בי] יהוד'[ה] אמרה, דשרי במתני'[תין] לקצור בשחת, ודחי'[נן] אימר דא'[מר] ר'[בי] יהוד'[ה] לבהמה, לאד'[ם מי שמע'[ת] ליה, פי'[רוש] דווק'[א] מאכיל לבהמ'[ה] כשקוצר, ומאכיל לבהמה ולאדם כמו שאמ'[ר] ר'[בי] מאיר מי שמעת ליה, אלמ'[א] דקוצר לשחת לבהמה קאמ'[ר], דאילו לאדם, מנא ליה לאיפלוגי, ורש"י גופיה פירש לשם כן... קצירכם שלכם יהי'[ה] תימ'[ה] לי, מנלן דאתא להכי, הא לאו מיותר הוא, דהא איצטריך לכדדריש ליה במנחות בפר'[ק] ר'[בי] ישמעא'[ל] [ע"ב ע"א] לקצירכם ולא קציר מצוה, והא דקאמ'[ר] נמי ואידך קצירכם דכולהו ישראל קאמ'[ר], הוה ליה למימר ואידך קצירכם ולא קציר מצוה, אמר קרא יהיה.
אי הכי לכתחיל'[ה] נמי. כלומ'[ר], יהיה מותר להיתעסק בהם כו'. והא דאמרינן במרובה [ב"ק פ"ב ע"א] אסור לאדם שיגדל חזיר, תיפוק לי דאין מתעסקין בהם כדאמר'[ינן] הכא, וכדאמרינן במס'[כת] שביעי'[ת] [פ"ז מ"ג] אין מיתעסקין בנבילות וטריפות. ואו"ר דהני מילי היכא דמשתכרין בבשר כדי למכור בשר אבל מישתכר בשומנו ובעורו לא. אי נמי התם דאמרי'[נן] לא יגדל חזיר, דמשמ'[ע] בשאר בהמות טמיאות מגדלין, התם מיירי בנזדמנו, שנפלו ליה בירושה. שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שלך יהא. תימ'[ה], לא ליכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לך. ועלו בגמגום.
<h2>דף כג:</h2>
תאמר גיד הנשה כו'. תי'[מה] לי, וליגמור קל וחומ'[ר] מדם שלא הותר מכללו, ומה דם שענוש כרת כו'. ואמ'[ר] לי ר'[בי], דהוה מצי למימר שור הנסקל יוכיח שאינו ענוש כרת ואסור בהנאה, אבל השתא דיליף מחלב, (וחלב) לא מצי למימ'[ר] יוכיח מדבר שאינו בבהמה. והשתא נמי לא תקשי דגיד נמי הותר מכללו בבהמה טמיאה לר'[בי] שמעון לעיל [כ"ב ע"א], דבמקום שהותר חלב דהיינו בחייה, גיד מיהא לא הותר. והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרי'[נן] אידך השתא מיהא בבהמה קיימי'[נן], דלא אשכחנא בכולי תלמוד'[א] דקא'[מר] כי האי גוונא ממש, משום דליתיה בבהמה לא נאמ'[ר] מה לחלב כו', אלא משום דמדינא קגמרי, אלא דקאי בגיד בכלל חלב, וכי כתי'[ב] חלב כמו שהיה כתיב בהדיא גיד שהוא קרוי חלב, מ"ר.
מאי בינייהו. תי'[מה] לי, אמאי לא קאמ'[ר] איכ'[א] בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור על ידי תערובת דמרבינן ליה בריש אילו עוברין [להלן מ"ג ע"א] מכל מחמצת לא תאכלו [שמות י"ב], דלחזקיה מותר בהנאה דלא כתי'[ב] ביה לא יאכל, ולר'[בי] אבהו כל מקום שנ[אמר] לא תאכלו איסור בהנאה משמע, וכי תימ'[ה] כיון דמרבינן ליה לעיניין אכילה, הוא הדין להנאה, ולא היא, דאם כן כרת נמי לא נחייב.
אם אינו עיניין לגופיה דכתי'[ב] [ויקרא י'] והנה שורף. פי'[רש] רש"י דבשעיר נחשון כתי'[ב], ובתורת כהנים [שמיני פ"ב ה"ב] לא משמ'[ע] הכי, דדריש ליה בהדיא דהיינו שעיר של ראש חודש שנשרף, מדכתי'[יב] ואות'[ה] נתן לכם לשאת עוון העדה, והיינו של ראש חודש שמכפר על טומאת מקדש וקדשים, וכן בזבחים פ'[רק] טבול יום [ק"א ע"ב] נמי אמרינ[ן] שא'[מר] (משה) לו אהרן למשה שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה, בקדשי דורות מי שמעת ליה, דהיינו שעיר של ראש חודש, והיינו דכתי'[ב] וישמע משה וייטב בעיניו. מ"ר.
<h2>דף כד.</h2>
הא אין לוקין על לאו שבכללות. הק'[שה] הרב ר'[בי] אליעז'[ר] מימיץ דהא במכות בפר'[ק] אילו הן הלוקין [י"ג ע"א] חשיב נותר שלוקין עליו, ואמאי, הא לאו דידיה לאו בכללות, ותי'[רץ] ר'[בי] דוודאי לא יאכל כי קודש הם חשיב ליה לאו שבכללות לגבי כל שבקדש אבל לגבי נותר שמפורש בהדיא דכת'[יב] [שמות כ"ט] ושרפת הנותר באש לא יאכל כי קדש הן, לגבי דידיה לא חשיב לאו שבכללות. ומה שפי'[רש] רש"י התם דפגול נמי לוקין מלא תאכל, כל שבקודש פסול הרי הוא בלא יאכל, וא"נ דהא לאו שבכללות הוא, אלא לאוי אכילה דפיגול גמרינן מנותר בגזירה שוה דעון עון [זבחים כ"ט ע"א], אבל בטמא למה לוקין דהוא לאו שבכללות. ולבי.0... מ"ר.
והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל שאין ת"ל לא יאכל. תי'[מה] לר'[בי], הא איצטריך למידרש רביעי בקדש כדדרשינ'[ן] בסוף פר'[ק] קמ'[א] דמכילתין [י"ט ע"א]. היקישא הוא, תי'[מה] הוא, אמאי קרי ליה היקיש'[א], והא בהאי קרא כת'[יב] קדש בהדייא [דברים י"ב] ובכורות בקרך וצאניך, ובפ'[רק] בתרא דמכות [י"ט ע"ב] דרשינן מה שהתרתי לך בשעריך הטמא והטהור אסרתי לך בהן, ומבשעריך נפיק. דכת[יב] לא תוכל לאכול בשעריך כו'. והא לא הוי לאו שבכללות, דמדהוה ליה למיכתב מעשר דגנך ובכורות בקרך לא תוכל לאכלם, ש"מ ליחודי לאוי אכל חד וחד דכתביה בקרא אתא.
<h2>דף כד:</h2>
צירע'[ה] לוקה שש. מה שהזכיר רש"י אבל בההיא דאל תשקצו דכתי'[ב] ביה [ויקרא כ'] ובכל אשר תרמוש האדמה, לא שייך ביה לשון רמש, דרמש שייך בדבר שהוא גדול, כגון חייה דכתיב ביה [תהלים ק"ד] תרמוש כל חייתו יער, ושקץ וודאי רוחש, וקשה דבד' מיתות [סנהדרין נ"ט ע"ב] פרי'[ך] למאן דאמ'[ר] בשר נאסר לבני נח לאדם הראשון מדכתי'[ב] [בראשית א'] ורדו בדגת הים מאי.0...
<h2>דף כח.</h2>
[עבודה זרה דלא ממיסה בעי שחיקה]... מדאיצטריכו רבנן לההוא טעמ'[א], דלא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטה, מכלל דלא מהניא שחיקה בשאר מימות, והיינו טעמ'[א], לפי שהמים מוליכין אותו על ידות הנהר, אלא לרבנן מפזר וזורה לרוח במקום שאינו מגדל צמחים, דבהכי סגי כדמוכח התם [ע"ז מ"ד ע"א].
<h2>דף כח:</h2>
ר'[בי] שמעו'[ן] או'[מר] חמץ לפני זמנן ולאחר זמנן אינו עובר עליו (בלאו) [בלא] כלום, מתוך הלשון הוה משמ'[ע] דלר'[בי] שמעו'[ן] ליכ'[א] שום איסור'[א] לאכול חמץ עד הלילה, כי היכי דלאחר זמנן אין בו שום איסור אכילה. אבל לא נהי'[רא], דבמתניתא [לעיל כ' ע"ב] אית ליה לר'[בי] שמעו'[ן] דשורפין תרומה טמאה, פי'[רוש] בשש, דמתנית'[א] אוקימנ'[א] כוותיה, ולא פליג אתנא קמא אלא לשרוף כאחד תלוייה וטמאה, אבל זו לעצמ'[ה] וזו לעצמה, שורפין אפילו טהורה בשש, דאיירי תנא קמא דפליג, דאם כן על כרחין סביר'[א] ליה דאסור לאכול חמץ בשש שעות ולמעלה, דאי מותר לאכול, אמאי שורפין, יאכלנה, ועוד דדייק תלמודא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא, ואי מותר באכילה לר'[בי] שמעון בשש שעות אחרונות, מנא ליה דאתאן לתנא קמא, דילמ'[א] ר'[בי] שמעו'[ן] היא ואלילה דחמשה עשר קאי, ואינו נראה לומ'[ר] דמשעה דייק, משמע דאשעות קאי, אלא וודאי ר'[בי] שמעו'[ן] היה מודה דאסור באכילה משש למעלה, ולא דקאי בלאו דאכילה, אלא מתשביתו ומאך חלק, דתשביתו משמע ביעור שלא כדרך הנאתו, דהיינו לאפוקי אכילה, ואעפ"י שהוא מבערה כשהוא אוכלה, מכל מקום כדרך הנאתו היא, אבל להסיקה תחת תבשילו מותר לר'[בי] שמעון, דהאי לא ממעטי מתשביתו, דהא לר'[בי] יוסי הגלילי מוכחת שמעת'[א] דלקמן [ל"ב ע"א] דיכול להסיקו תחת תבשילו אף בפסח. וא"ת, א"כ למה שורפין אותו בשש, ישרפהו מעט מעט עד הלילה, י"ל דלמ'[א] אתי למיכליה, דהא דלר'[בי] יוסי הגלילי דשרית כן לשורפו ולהסיקו תחת תבשילו, היינו הכל יחד אבל מעט מעט לא, דילמ'[א] אתי למיכלי'[ה], דאטו לר'[בי] יוסי לית ליה אור לארבעה עשר בודקין, וכן לר'[בי] שמעו'[ן]. אבל הא מספק'[א] לר'[בי], אי חשיב'[א] השבת'[ה] למוכרו לגוי או לאו, דאי חשיב'[א] ליה השבתה לר'[בי] שמעו'[ן], אמאי ישרף בשש, ימכרנו לגוי, או דילמ'[א] הכי נמי דמוכר לגוי, דלא אשכחנ'[א] דמצריך ר'[בי] שמעו'[ן] שריפ'[ה] בשש אלא בתרומ'[ה] [לעיל י"ג ע"א], דאי איפשר למוכרו לגוי. מ"ר. וגבי תרומ'[ת] חמץ קשי'[א], אמאי טעון שריפה, דהא תרומת חמץ אמרינן לקמן בפירקין [ל"ב ע"א] שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, מיהו י"ל דמדרבנן עשו גזירה והיצריכוהו שריפ'[ה] לר'[בי] שמעון כמו בפסח ממש, דלא נר'[אה] לרבי דאינו עובר עליו בלא כלום דקתני, בלא כלום לגמרי, דאפילו תשביתו ליכא, דהא סבר לה כרבי מאיר דמפרש מאי מיד דלרבי מאיר משש שעות ולמעלה מדבריהם, מאי טעמא דר'[בי] מאיר דכתיב [שמות י"ב] אך ביום הראשון, זה חמשה עשר, יכול שעה אחת קודם שהיה שעת החמה, ולא[ו] דווקא נקט שעה אחת, אלא כדי שהות לשורפה, והא דבעי שריפה משום גזירה שוה דחמשה עשר, והשתא לא מצי למימר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה, דהא איכא דמילתיה... שחר או רגע קודם פסח שאסור באכילה ואינו אסור בהנאה עד הלילה, אי נמי י"ל כי אמינא שאסור משעה שאסור באכילה אסור בהנאה כיון שאין השעה מבוררת דליכא הרבה שהות אלא כדי שיעור שריפה לבד קודם פסח, האי שעתא נמי לא קרינן לפני זמנן.
א"כ מה תל'[מוד] לו'[מר] לא תאכל עליו חמץ. הל'[שון] הפכה. היה תמי'[ה] ר'[בי] על זה הלשון, מאי קאמ'[ר], דהא מהאי טעמ'[א] הוה פריך ליה, וכי איפשר לומ'[ר] כן, והלא כבר נאמ'[ר] שבע'[ת] ימים כו' מדכתי'[ב] בתריה לא תאכל קפריך. ונ'[ראה] לר'[בי], דהכי קאמ'[ר], והלא כבר נאמ'[ר] שבע'[ת] ימי'[ם] תאכל עליו מצות, וההוא עליו על כרחין אשעת אכילה קאי, והכי נמי לא תאכל עליו חמץ אשעת אכילת חמץ. ומיהו תי'[מה] לי, אמאי אצטרי[ך] קרא לאשמועי'[נן] בשעה שאינו בקום אכול מצה כו', מהיכ'[א] תיפוק לן שהיא בבל תאכל חמץ, דהא כוליה קראי מצריכי[נן] לקמ'[ן] אלי'[בא] דר'[בי] שמעו'[ן].
חד לתוך זמנן וחד לפני זמנן. תי'[מה] לי, דלחזקי'[ה] דאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמ'[ע], א"כ מנא לן איסור הנאה לפני זמנו ולאחר זמנו, דלא כתי'[ב] אלא חד לא יאכל, וההיא אוקימנ'[א] לתוך זמנן. וא'[מר] לי ר'[בי], דכיון דחד מהני תלתא קראי משמע איסור הנאה, לא נחלק ביניהם. אלא שנתחמץ מאיליו מחמת דבר אחר מנלן. פי'[רש] רבי'[נו] יב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו הוא, דאי על ידי שיאור קאמ'[ר] אדרב'[ה], הוא מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאיליו כדמוכח במנחות [נ"ב ע"א] דתנן כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה, ר'[בי] מאיר או'[מר] שיאור בורה להן מתוכן, פירוש מעצמו הוא מניח לחמצו, ר'[בי] יהוד'[ה] או'[מר] אף היא אינה עצמו, אלא מביא שאור ונותן לתוך המצה.
ואיד[ך] נפק'[א] ליה מבערב תאכלו מצות כו'. תי'[מה] לר'[בי], דבפ"ק דקידושין [ל"ז ע"ב] בסופו נפקא לן בזמן הזה ממושבות דכת'[ב] רחמנ'[א] גבי מצה [שמות י"ב], והיינו דלא כר'[בי] יהודה ודלא כר'[בי] שמעו'[ן], ועוד תימ'[ה] לר'[בי] על רב אחא ברבי יעקב דאית ליה בשילהי מכילתין [ק"כ ע"א] מצה בזמן הזה דרבנן, ודריש התם לכולהו קראי דלא ככל הני תנאי דהכא, ולית ליה סוגיא דקידושין, אבל רבא דפליג עליה התם דמפיק חובה בזמן הזה מבערב תאכלו מצות, קאי לגמרי כר'[בי] שמעו'[ן].
לא גרע מערל ובן נכר דכתי'[ב] [שמות י"ב] כל ערל לא יאכל בו כל בן נכר לא יאכל בו אבל אוכל הוא במצה ומרור. בו דנקיט גבי [בן] נכר לרבות שאוכל במצה ומרור לאו דווקא לפי גירס'[ת] רבינ'[ו] ש"י דלקמן פ'[רק] מי שהיה טמא כו' [צ"ו ע"א] דגבי [בן] נכר בו משמדות פוסלות ואין משמדות פוסלות בתרומה, אלמ'[א] איצטריך למשמדות ואגב ערל נקט בן [נכר], משום דכתיבי גבי הדדי, ובלאו הכי הוה תימ'[ה] גבי בן נכר דהיינו משומד, אמאי איצטריך קרא שאוכל מצה ומרור, כל מצוות שבתורה הוא [מצווה] לעשות, ואי איצטריך דשרי, דס"ד דלא מצי אכול נמי, כפסח, אטו מי אית בה קדושה דאיצטריך קראי להכי. ערל מפרש רש"י שמתו אחיו מחמת מילה. ולפי שיטתו מפ'[רש] בן נכר ולא [ל]כל התורה כולה. וקשה לרבינו ת'[ם], דהא ע"כ הא דהאי ערל שפוסל בפסח פוסל בתרומה כדיליף בהערל [יבמות ע"א ע"א] מגזירה שוה דתושב ושכיר, והתם בהערל איבעיא לן ערל קטן מהו לסוכו בשמן של תרומה, ערלות שלא בזמנה פוסלת או לא, ואי ערל דמתני'[תין] בערל שמתו אחיו מחמת מילה, היינו ערלות שלא בזמנה. ונר'[אה] לרבי'[נו] ת'[ם], דערל היינו משומד לערלות, בן נכר היינו משומ'[ד] לכל התורה כולה, והא דמסיק התם אבל ערל דלבו לשמים, היינו קרוי לבו לשמים, מפני שאינו עושה להכעיס כמו בן נכר אלא מפני כאב המילה. ומיהו לא קשיא כל כך לרש"י, דיש לחלק בין שלא בזמנו דקטן שאין שום אדם בן גילו חייב למול ומתו אחיו מחמת מילה שכיוצא בו חייבין. ואומ'[ר] ר'[בי], דאדרבה, לפר"ת יש להקשות מהא דתניא טומטום אין אוכל בתרומה, פר'[ק] [הערל] [ע"ב ע"ב] אעג"ב דמסברא אינו חייב לקרוע, אפילו הכי קאמר דלא יאכל, גבי מתו אחיו מחמת מילה נמי חשיבא ערלה אעג"ב דאינו חייב למול. וראייה לדבר דטומטום אין חייב לקרוע מיהא דפליגי בהערל [ע"א ע"א] דבעי היכי משכחת לה... דנצטווה לאכול, ופריך בשעת שחיט'[ה]... ובשעת אכילה היה מהאי... מילתא שני כגון טומטום שניקרע ונמצא זכר ביני וביני... מלמדו... ליקרעו... דא... חייב לקרוע שעד שחיטה כשר שעד שחיטה... ועוד דאמרינן במס'[כת] חגיגה [ד' ע"א] דקאמ'[ר] זכורך להוציא טומטום, שפטור מן הראייה, ומוקי לה כשביציו מבחוץ, ואי חייב לקרוע, למה קתני דפטור מן הבכורה ומן הראיה, הלא חייב שישחט עליו עולת ראיה... ונראה ראייה מיהא דאמרינן בריש מסכת חולין [ד' ע"ב] הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל, האי ערל היכי דמי, אילימא מתו אחיו מחמת מילה, האי ישראל מעליא הוא, אלא פשיטא משומד לערלות מיירי, דערל סתמא היינו משומד לערלות... לקרוע הוא, ועוד נראה ראייה מיהא דפרק נושאין על האנוסה [יבמות צ"ט ע"ב] דטמא וערל משלחין להם בבתיהן, ואי משומד לערלות הוא, היאך מחלקין לו, הא אמרינן [סנהדרין צ' ע"ב] דאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ שנ'[אמר] [דה"י ב', ל"א] לתת מנת למחזיקי תורת יי', מי שמחזיק בתורת השם יש לו מנת, שאינו מחזיק בתורת השם אין לו מנת, והאי ערל אינו מחזיק בתורת השם, ועוד קש'[יא] מיהא דאמרינן בהערל [ע"א ע"ב] אמ'[ר] ר'[בי] בנאה ערל מקבל הזאה, שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערילים, ואמאי לא מוכח נמי מהתם דמיעכבא, דאי לא מיעכבא, היכי מוכח דערל מקבל הזאה, דילמ'[א] שאני התם דאנוסין היו, שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, לכך לא מלו כדקאמ'[ר] התם בתר הכי, ומשום דאנוסין היו קיבלו הזאה, דישראל גמורים הם, וגם תרומה ופסח הוו מצי אכלי, אלא ש"מ דאין ללמוד קטן שלא הגיע עדיין לשמנה לשאר אנוסין שעברו שמונה. וכן נמי משמ'[ע] בירושלמי פ'[רק] אם לא הביא [שבת פי"ט ה"ה] איכ'[א] חילוק אונס דקודם שמונה לאחר שמונה, דאיתמר התם אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו מלמול שלושים יום, אותן שלושים יום מהו להאכילה חלבה של תרומה ואיסור לסוכו בשמן של תרומה, שמענא מן הדא, הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, אלמ'[א] ערל הוי, ותני בתר הכי ר'[בי] אחא בשם ר'[בי] תנחום אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלה, ותני כל שלשים יום אסור לסוכן שמן של תרומה ומותר להאכילו בחלבם של תרומה כו', אלמ'[א] דאין ערלה אלא מיום השמיני ואילך, דאפילו לסוכו מותר, ובאחזתו חמה אסור לסוכו, אלמ'[א] דאינו שוה. ולפי'[רוש] ר"ת קש'[יא] נמי הא דקתני דפ'[רק] נושאין על האנוסה עשרה הנ"ל אין חולקין להם בבית הגרנות אבל משלחים להם בבתיהם, וקאמ'[ר] התם דאי תנא ערל משום דאניס אבל טמא אימא לא, משמ'[ע] כפי'[רוש] רש"י דמתו אחיו מחמת מילה דאנוס הוא. מיהו י"ל דאפילו לפירוש ר"ת קרי ליה אנוס, שדואג מן הצרה לעולם. מ"ר.
<h2>דף כט.</h2>
ובדין הוא דאפי'[לו] תוך זמנו מותר. פי'[רש] רש"י מותר באכילה, וקשי'[א] לר'[בי], היכי דמי, אם נותן לו נכרי שפי'[ר] שלו, הרי הוא שלו, ואם אינו נותנו לו נמי והוה לוקחו בגזלנות, אי איפשר שלא יהיה שלו בשעת אכילה, ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דחשיב שלו, שהרי זה נמי חייב באחריות. ונר'[אה] לרב'[נו] יב"א דבדין הוא דאפי'[לו] תוך זמנו מותר, היינו ליהנות, והא דקא'[מר] שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל כו', לאו דווק'[א], אי נמי לאחר זמנו קאמ'[ר], ואמ'[ר] לקמן כן ואזדו לטעמייהו, אמאי פליגי בחמץ שעבר עליו הפסח, ליפלגו בפסח גופיה הואיל ומותר לרב אחא לאכול חמץ של אחרים לפירוש רש"י.
מאן יש אומ'[רים] ר'[בי] נחוניא בן הקנה פי'[רשתי] פ'[רק] אילו נערות בעז"ה. הקש'[ה] ריב"א, למה פטור הכא מקרבן מעילה משום קם ליה בדרבה מיניה, הא אמרי'[נן] בפ'[רק] המצניע [שבת צ"ג ע"ב] המוציא אוכלין בכלי ושגג באוכלין והזיד בכלי, חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה, אלמ'[א] קם ליה בדרבה מיניה לא פטר ליה מקרבן שעימו, ומתרץ דהא דקא פטר ליה מקרבן הכא, היינו משום פטור ממון דקרן וחומש, שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש, וכמדומה שכך מוכיח בהדיא בשלהי הגוזל קמא [ב"ק קי"א ע"א], אבל מקרבן לא מפטר משום האי דינא.
מאן יש אומ'[רים] ר'[בי] נחוניה כו'. תי'[מה] לר'[בי], למאן דיליף אסון אסון בריש אילו נערות [כתובות ל' ע"א], והוי מיתה ביידי שמים נמי פוטרת מתשלומין, ואם כן לרבי דא'[מר] לקמן [ל"ג ע"א] הזיד במעילה במיתה, אמאי פוטר הכא כרת מתשלומין, והא אע"ג דבעלמ'[א] מהניא מיתה בידי שמים לפטור מתשלומין, הכא לא מהניא, א"כ הכי נמי כרת. ואו'[מר] ר'[בי] דבמית'[ה] דגלי ביה קרא דלא תפטור הכא מתשלומין, גלי, בכרת דלא גלי, לא גלי. וא"ת והא לקמן [ל"א ע"ב] לא אמרי'[נן] הכי גבי תרומ'[ה], דאמרי'[נן] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, ומוקמי'[נן] לה כרבי נחוניא בן הקנה, ואפי'[לו] הכי מחייב בתשלומין, וכי היכי דלא מיפטר מתשלומין משום חיוב אשם מיתה דתרומ'[ה], הכי נמי לא נפטר מחמת כרת של פסח. ואו'[מר] ר'[בי] דלא דמי, דתשלומי קדש לא משום כפרה הוא, אלא ממון חייבו הכתוב לשלם מחמת שגזל את הקדש אבל תשלומי תרומה מחמת כפרה הם, כדמוכח במסכת תרומ'[ות] [פ"ו מ"א] דתנן שאם רצה הכהן למחול אינו מוחל, ועוד משמע התם אפי'[לו] ישר'[אל] שאכל תרומה של עצמו, משלם קרן לעצמו וחומש לכהן, כדקתני [שם פ"ז מ"א] בת ישר'[אל] שאכלה תרומ'[ה] ואחר כך ניסת לכהן, אם תרומ'[ה] שלא זכה בה כהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה, פי'[רוש] לפי שנעשת כהנת, אלמ'[א] דמחוייב'[ת] להשיב כהנת תרומה אחרת תחתיה אע"פ שתרומה של עצמ'[ה] אכלה, שלא זכה בה כהן, אלמ'[א] כפרה היא, הילכך אין כרת פוטרו משום קים ליה בדרבה מיניה. ועוד תירץ ר'[בי] דהכא אתי אליב'[א] דרבנן דסברי היזיד במעילה באזהרה ולא במיתה, ומיהו אכתי צריכי'[ן] לטעמ'[א] דתשלומי תרומ'[ה] כפרה, דהא למאן דלא יליף אסון אסון, ובמיתה בידי שמים לא אמרי'[נן] קם ליה בדרב'[ה] מיניה, א"כ אמאי אוכל תרומ'[ת] חמץ חייב, דכרת ליפטריה, דלא שייך למימר כיון דמיתה דידיה אינו פוטרו, הכי נמי כרת, דהא מיתה שלה אינה פוטרת בשום מקום, אלא בעל כרחין מטעם כפרה הוא. מ"ר. ומתוך פי'[רוש] רש"י יש ללמוד דכי אמרי'[נן] גבי כרת קם ליה בדרבה מיניה, הני מילי במזיד אבל בשוגג לא, שכתב רש"י יש טועין בדבר זה, דקשיא להו דכי פטר ר'[בי] נחוניה במזיד דבר כרת, והכא בשוגג עסיקי'[נן], מדקתני מעל, ושוגג לאו בר כרת הוא, טעות היא זו, דגבי חמץ מזיד הוה, וגבי הקדש שגג. דלא ידע שהיא של הקדש. לפי זה לא קשי'[א] מידי מכל מה שדקדק ר'[בי]. והא דלקמן נמי דמחייבי'[נן] בתרומה, מצינן למימ'[ר] דמיירי בשגג בתרוייהו. אבל קשה, דהשת'[א] צריכי'[ן] למימ'[ר] דאתיא דלא כתנא דבי חזקיה דחייבי מיתות שוגגין נמי פטר, דמקיש מכה אדם למכה בהמה, ואין סברא לומ'[ר] דאתי דלא כוותיה, דהא כוותיה קים לן פר'[ק] אילו נערות [כתובות ל"ה ע"א], דאמרי'[נן] מי אי'[כא] מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה. והייתי רוצה לפרש דכי מקיש תני דבי חזקיה למכה בהמה, הני מילי מכה אדם דמיתת בית דין אבל כרת לא מקיש, הילכך לא פטר כרת משתלומין אלא במזיד, אבל קשה לי דהניחא למאן דיליף לר'[בי] נחוניא בן הקנה דכרת פוטר מאסון אסון, אלא למאן דגמר לה מדכתי'[ב] [ויקרא כ"ה] ושמתי פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה פוטר מן התשלומי[ן], אף כרת שלי פטור מן התשלומי'[ן], אם כן כל דין שבמיתה נשים בכרת, וכי היכי דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין מתנא דבי חזקיה, הכי נמי חייבי כריתות.
בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הקשה ר'[בי] בשם הרב ר'[בינו] חיים דהכא משמע דפלוגת'[א] הויא אפילו במידי דלא קדיש קדושת הגוף אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ'[רק] שיני דבכורות [י"ד ע"ב] משמע דכי האי גוונא כולי עלמ'[א] מודו, כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף, דתנן התם [ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר, ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדשן למומן או מום עובר להקדשן ואחר כך נולד מום קבוע ונפדו כו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן אסור, ועל הך סיפא אמ'[ר] מנהני מילי [דברים י"ב] תזבח ולא גיזה, ופליגי תנאי בההיא ברייתא אי פודין ואין פודין להאכילו לכלבים, ומשמע דווקא בהני דכי האי גוונא דקדם הקדישן למומן פליגי אבל ברישא דמתני'[תין] דקדם מומן להקדישן כולי עלמ'[א] מודי דפודין, הואיל והנך קדשים קדשי מעולם קדושת הגוף, וקרא נמי דתזבח ואכלת בשר בהני קדשים שקדם הקדישן למומן קמיירי. ותירץ ר[בי] דהכא דקאמר דאין פודין, מדרבנן, וליכא למימר דאטו משו'[ם] חששא דרבנן נפקיענו מידי מעילה מדאורייתא, דהא כיון דאמרו רבנן אין פודין לא שוי ולא מידי, ולא שייכא ביה מעילה. מאן דאמר לא מעל אין פודין, תימ'[ה] לר'[בי], אעג"ב דאין פודין, מכל מקום לימעול, שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר [יכול לפדותו ומותר בהנאה].0...
<h2>דף ל.</h2>
[ולישהינו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו. תימה לר'[בי] נהי דסבירא לן דטעם חמץ בקדרה חשיב משהו, שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד, מיהו היכי שרי תלמודא לבטל איסור לכתחילה, הא תנן אין מבטלין איסור לכתחילה, ומפרש (התם ר' יוסי) [הר"ר יוסף] דהואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם והוא משהו שלא] במינו, בכי האי גוונא ליכ'[א] מאן דא'[מר] אין מבטלין. ולדבריו צריך לפר'[ש] דהכי פריך וליעביד להו שלא במינו, אי סבי'[רא] ליה לרב נותן טעם לפגם מותר, דהא ספק'[א] הוא התם בע"ז [ס"ח ע"ב], כדפרישי'[ת]. ואי'[ן] לפר'[ש] דמשום הכי פריך ליה משום דשלא במינו מדרבנן הוא, ומדרבנן מבטלינן הוא'[יל] ואין האיסור בעין לכולי עלמ'[א] כדאית'[א] בריש ביצה [ד' ע"ב], דהתם במוקצה דווקא שאין לו שורש מן התור'[ה], דמירי בעצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב שמרבה עליהם עצים מוכנ'[ים] ומסיקן אבל במידי דאית ליה שורש מן התורה לא. תדע, דאם לא כן, מה הועילו חכמי'[ם] במה שאמרו דמין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם כי ליכ'[א] כזית בכדי אכי'[לת] פרס או לכל הפחות במין במינו שאוסר עד שישים לר'[בי] יוח'[נן] ורי'[ש] לקי'[ש], מה הועילו חכמי'[ם] אם יכול לבטלן, בכל מילי דרבנן שאף כשיהיה פחות משישים יוכל להוסיף ולבטל האיסור, כיון שמן התור'[ה] בטל ברוב. ונר'[אה] לר'[בי] דלהכי פריך ליה משום דהכא גבי קדירות של חרס הואיל ואם היו אסורות אין להם תקנה, זהו חשיב בדיעבד, ואף על גב דלענין איסור קדיר'[ה] שאינ'[ה] בת יומא אסרי'[נן] לה [ע"ז ע"ו ע"א], ואע"פ שאין לה תקנה חשבי'[נן] לה לכתחילה, היינו משום דלשם יש ממש, האיסור נכנס במה שנותן לתוך הקדיר'[ה], שהרי בלעה הרבה אבל הכא ליכ'[א] אלא משהו, והואיל ושלא במינו איכ'[א] לבטולי בקדירה, דכי דיעבד דמי. גזיר'[ה] דילמ'[א] אתי למיעבד בהו במינו. וא"ת, והא לעיל [כ"ט ע"ב] לא גזר רב גבי חמץ גופיה שלא במינו, אטו מינו, דחשי'[ב] ליה שלא במינו, וי"ל דהתם מילת'[א] דלא שכיח'[א] היא שיערב חמץ אף שלא במינו, הילכך לא גזרינן אבל הכא דפריך ולשרי לכתחילה לבשל, בהך איכ'[א] למיגזר. מ"ר.
ואי לא דרישנ'[א] להו כר'[בי] שמעו'[ן] דכר'[בי] שמעו'[ן] סבירא ליה כדמוכח הכא. וכן בההיא דסוכה בפ'[רק] לולב הגזול [ל"ד ע"ב], דתנן שלשה הדסים ואפי'[לו] שנים קטומים ואחד שאינו קטום, ר'[בי] טרפון או'[מר] אפי[לו] שלשתן קטומין, ופסיק שמואל בגמר'[א] הלכ'[ה] כר'[בי] טרפון, ואזדא שמואל לטעמי'[ה], דא'[מר] להו שמו'[אל] להנהו דמזבנן אסא אשוו זבינייכו, ואי לא דרישנא להו כר'[בי] טרפון, מהני תרתי דקיימא לן הלכה הכי א'[מר] ר'[בי], דהא דאמרי'[נן] בפ"ק דבבא בתרא [ה' ע"א] רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו, עד אתא לקמיה דרבא, א"ל (מיפייסת) [אי פייסת], ואי לא דרישנ'[א] לה כרב הונ'[א], ואליב'[א] דר'[בי] יוסי, מדקא"ל הכי נ'[ראה] דהכי סביר'[א] ליה, דלא פריך התם ולידרוש כדפריך הכא, נ'[ראה] לר'[בי] משום דרבינ'[א] היה מיפייס בפחות, וכן בההיא דסוכ'[ה] נר'[אה] משום הכי לא פרי'[ך] ולידרוש להו כרבי טרפון, דמשום הידור מצוה לא דריש להו.
ואפי'[לו] במילח'[א]. והא דאמר לקמן פ'[רק] כיצד צולין [ע"ו ע"ב] פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח אבל במילח'[א] שרי, ולא גזרי'[נן] מילח'[א] אטו כותחא, משום דהתם ליכ'[א] איסו'[רא] כולי האי, דלא אסור אלא מטעם ריחא. דילמ'[א] אתי למיכלה בכותחא. תימ'[ה] לר'[בי], וליכליה בכותחא, דמאי חיישי'[נן], דהא נותן טעם [בר נותן טעם] הוא, כדאמרי'[נן] בחולין [קי"א ע"ב] פר'[ק] כל הבשר דגים שעלו בקער'[ה], שמואל אמ'[ר] מותר לאוכלן בכותח'[א]. ואו'[מר] ר'[בי] דהכא שאני, דחשיבא הבשר יותר מדאי בעין, לפי שהתנור פולט כל שעה ושעה כשמחממין אותו, דדומיא דכן פי'[רש] רש"י אהא דחזקי'[ה] ה'[תם] הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח'[א], צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח'[א], ופי'[רש] רש"י דמשום חורפי'[ה] בלע טפי מדגים הרותחים, ואגב דוחקי'[ה] דסכינא בלע צנון ובלע סכינא, ולפי אותו טעם אתי שפיר דהכי נמי דגים שעלו בקער'[ה], אבל דגים שנתבשלו בקדירה וודאי אסירי, דעל ידי בישול בלע יותר מדאי. ועוד פי'[רש] בקונטרי'[ס] טעם אחר, דסתם קער'[ה] מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין פעמי'[ם] שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר, וכשחותך הצנון הרי נותן טעם הכח מן הממש, אך לההוא טעמ'[א] קשה משמע'[תין], דכיון שנתקנח התנור יפה או שהוסק פעם אחת אמאי אסור לאכול הפת בכותח. מ"ר. מיהו הרי אדהכא אתי שפיר, דהכי נמי מוכח דהיכא דהוסק שפיר דמי, אבל כל זמן שלא הוסק איכא ממשות של שומן שעל התנור דטחו לתנור, אבל בלישנא בתרא דפי'[רש] רש"י דוקא עלו אבל נתבשלו לא, לא נהיר'[א] לר'[בי], משום דאמרינן בזבחים פ'[רק] דם חטאת [צ"ז ע"א] דקדירה שנתבשלה בה שלמים האידנא יבשל בה כל היום, ומפ'[רש] טעמ'[א] בשילהי ע"ז [ע"ו ע"א] משום דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, פי'[רוש] נותן טעם בר נותן טעם הוא, שלמים נאכלי'[ם] לשני ימים ולילה אחד, וכשנתבשל האידנא נותן טעם בקדירה, וכי יתבשל למחר ויתן טעם בשלמים מחר, לא הוי נותר, (כיוצא) [שיוצא] דיום שלישי דנותר הוא נותן טעם בר נותן טעם הוא, אלמ'[א] דאפילו נתבשלו, נותן טעם בר נותן טעם הוה [ד]מותר. ומיהו קשי'[א] לר'[בי] מיהא דקתני התם בע"ז לא צריכא בקדירה שנתבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה למחר שלמים, והיאך מותר, הא מביא קדשים לבית הפסול, דהא ממעט לההוא זמן שלמי'[ם], דהא ליכא התם אלא חד טעמ'[יה] דהיתר, שנותן טעם בקדירה למחר יהיה נותר ויתן טעם בשלמים, וא"כ יהיה השלמ'[ים] נאכל'[ין] כחטאת ליום ולילה כדקתני פרק דם חטאת דבישל קדשים קלים וקודשי קדשים יחד נמי הויה כחמורים שבהם, וי"ל דגבי קדשים היקלו, דאפילו בחדא טעמ'[א] דהיתר נתבטל הטעם כמו שני טעמים בעלמא לבטל טעמא ברוב, ולא קשי'[א] מידי ההיא דשלמים, ולא אמרינן... משום דשאני גבי שלמים דנותן טעם בר נותן טעם מותר אפילו נתבשל, משום דגבי קדשים הקילו כדפרישית שפיר. ומיהו קשי'[א] לר'[בי] מההיא דזבחים פ'[רק] דם חטאת בישל בו קדשי קדשים וקדשים קלים נאכלים כחמורים, ומסקינן בגמ' דהקדשים קלים פוסלים במגען, ואמאי פוסלין במגע, והלא קדשי קדשים נאכלים כמו השלמים... בהשלמים... נותן טעם פוסלין... ההם בישול יש ביום אחד, ואמאי פוסלין במגע. ואו"ר דה"פ ופוסלין במגע לכשיותירו למחר, ולא האידנא. מ"ר.
<h2>דף ל:</h2>
והלכת'[א] אידי ואידי ברותחין. תימ'[ה], דבהדיא תניא בתוספת'[א] דע"ז [פ"ט ה"ב] הסכין והשפוד והאסקלא מלבנן באור, וכן משמ'[ע] נמי פ'[רק] קמא דחולין [ח' ע"א] דא'[מר] רב נחמן א[מר] רבא סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר כו', ופריך ותיפו'[ק] לי משום שמנונית דאסירא, ומשני שליבנה באור, אלמ'[א] צריכ'[ה] ליבון. ותירץ רבי'[נו] תם דבירושלמי [ע"ז פ"ט הט"ו] מפ'[רש] בסכינין ארוכין שצולין בהן בשר דומיא דשפוד, וכן ההיא דחולין. עוד יש לפ'[רש] דהתם איסורא בלעי, הכא היתירא בלעי, וכי פלטי ליתיה לאיסורא בעיניה, וכי האי גוונא מפ'[רש] בסוף ע"ז [ע"ו ע"א], אבל עוד קשה, דהא רב אשי דאית ליה האי שינוייא התם מצריך להו הכא ליבון. וי"ל דרב אשי אע"פ שמיקל על אחירים, מחמיר הוא על עצמו, ור'[בי] יעקב מאורלייש מפר'[ש] דהא דקא'[מר] נמי הכא הילכ'[תא] אידי ואידי ברותחין כללא הוא מדברי רב אשי, ואו'[מר] ר'[בי] דהין זה סוגית התלמוד. מ"ר.
התור'[ה] העיד'[ה] על כלי חרס כו' דכתי'[ב] בה [ויקרא ו'] ישבר. תימ'[ה] מאי קא'[מר] התור'[ה] העיד'[ה], בלא העידה נמי כדאמרי'[נן] הכא ובפ"ב דע"ז [ל"ג ע"ב] דא'[מר] מרימ'[ר] חזינא להו דמידיתי ואסירי, ועל כרחין לאחר הגעלה מיירי הכא, דאי קודם הגעלה מאי אריא כלי חרס, שאר כלים נמי מידייתי, וי"ל דמיירי קודם הגעלה, וכמו שפי'[רש] הקונט'[רס] התם דמדייתי מבחוץ, דכיון דמידייתי מבחוץ, א"כ בלעי טפי מכלי מתכות. שאינו יוצא מידי דופיו לעולם תי'[מה], והלא יוצא מידי דופיו על ידי החזרת כבשונות, דאמרי'[נן] בזבחים פ'[רק] דם חטאת [צ"ו ע"ב] דקדירות במקדש ישברו, ופריך ואמאי שוברן, ליהדרינהו לכבשונות, ומשני לפי שאין עושים כבשונות בירושלים, טעמ'[א] דאין עושין, הא עושין, שרו בהחזרת כבשונות, ולעיל [ל' ע"א] נמי דאמרי'[נן] קדירות בפסח ישברו, ולא מהני בהו הסקה מבפנים משום דחייס עליהן, הא לא חייס עליהן שרי בהיסק מבפנים. ותירץ ר'[בינו] תם דהא לא חשיב יוצא מידי דופיו, דכיון שהיסיקן בתנור נעשה ככלי חרס חדש, שכן דרך כלי חרס, ע"י שעושין אותו מן הטיט ונותנין אותן בכבשן להסיקן. מיהו תי'[מה], מאי מייתי ראייה מדאמ'[ר] רחמ'[נא] ישברו כלי חרס שבישלו בו קדש, מכלל שאינו יוצא מידי דופיו לעול'[ם], דילמ'[א] קודש שאני, דגזירת הכתוב היא, דמה שאינו יוצא מידי דופיו לא מפני שהוא בלוע, דהא אפי'[לו] בישול בלא בלוע איבעיא לן פ'[רק] דם חטאת בזבחים [צ"ה ע"ב] אם צריך שבירה או לא, דאמרינ'[ן] התם בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור מהו, אבישול ובלוע קפיד רחמנ'[א] או דילמ'[א] אבישול בלא בלוע כו'. ויש לומר כיון שבכלי מתכות אם בישל בו קודש (מועלת) [טעון] מריקה ושטיפה אפילו בישול בלא בלוע, אבל בלוע בלא בישול לא צריך שטיפה, א"כ מה שהקפיד הכת'[וב] בכלי חרס אבישול בלא בלוע, נמי אמרינן דעשאו כמו בלוע ובישול. ועל פי'[רוש] ר'[בינו] תם הקשה ר'[בי], כיון דחשי'[ב] ליה כאחר מאחר שהוסק, אם כן כלי חרס שנטמא אמאי לא תועיל לו החזרה בכבשונות, וכי תימ'[ה] הכי נמי והאמרי'[נן] [כלים פ"ה מ"ז] תנור חולקו לשלשה, ואמאי, ליעבד להן היסיק, ותו לא. ונר'[אה] לר'[בי] דמצינן למימ'[ר] דקדירה שאין דרכה בהיסיק כשמחזירין אותה לכבשונות, פנים חדשות באות לכאן אבל תנור דכל שעה ושעה מסיקין אותן, לא כפנים חדשות דמו, ואין לו תקנה אלא בשבירה. וקשי'[א] לר'[בי] על פי'[רוש] ר"ת מיהא דאמרינן בסוט'[ה] פ'[רק] היה מביא [ט"ו ע"ב] מביא פיילי של חרס, פי'[רוש] קערה של חרס, וקאמ'[ר] בגמר'[א] לא שנו אלא שלא ניתאכמו אבל ניתאכמו פניה פסולי, וקא בעי התם ניתאכמו והיחזירן לכבשונות וחזרו וניתלבנו מהו, מי אמרינן הואיל ונידח'[ה] אידחי או לא, והשת'[א] מאי קא בעי, פשיט'[א], הואיל והיחזירו בכבשונות הוי כמו כלי חדשה, ומה לנו במה (שפדאו) שנידחה. לכך נר'[אה] לר'[בי] לפ'[רש] דוודאי היסיק אינו עושה אותו כלי חדש, אלא שזה יותר מגיעול, והא דאמ'[ר] רחמנא ישבר, הוא הדין היסק מועיל, והא דנקט שבירה, לרבותא נקט, דסד"א דשבירה לא תועיל כל כך כמו היסק הואיל ושוברין אותו במקדש ועדיין נשאר האיסור בשברים, ואפ'[שר] לשבר, כלומר, שלא תועיל בה הגעלה כמו בכלי מתכות אם אינו עושה יותר מגיעול, או שבירה או היסיקא. מיהו להאי פיר'[ושא] קש'[יא] אמאי אבישול בלא בלוע קאפיד רחמנא, והלא לא קאמ'[ר] רחמנא ישבר אלא משום דלא סגי ליה בגיעול, שאינו פולט הגיעו'[ל] אבל ההיסק שפולט שפיר מהני היסק, א"כ אבישול בלא בלוע מאי מהני היס'[ק]... השברים הוא... שו... אין.0...
ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. פי'[רש] בערוך [ערך בית שאור] מפני התבלין חריפין, וכן פי'[רש] רש"י. ונר'[אה] לר'[בי] דהכא מיירי בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה שרי. ושאל ר'[בי] את פ'[י] ר"ת על מדוכין שלנו מהו להגעילן, והתיר לו, ושוב חזר בו, ואע"פ כן היה מתיר מדוכין של גוים בהגעלה, דדוקא הנהו דאסירי מתורת חמץ החימוץ שהוא קשה אינו יוצא על ידי הגעלה אבל מדוכין של גוים דלא אסירי אלא מתורת שמנונית של איסור, יוצא על ידי הגעלה, ולא ידע ר'[בי] מנליה לפרושי שמעתין אפי'[לו] על ידי הגעלה לאסור. ור'[בי] שמשון בר'[בי] יונה עשה בסדר פסח שלו דאפי'[לו] על ידי הגעלה אסירי.
<h2>דף לא.</h2>
מוסיף עוד דינר. פי'[רוש]. מוסיף לאותו שהקדיש על הלוואתו ופודה הנכסים, שלמקדיש יש לו לשלם זה הדינר, שהרי הפסידן למלוה. קושיא דהקדש חמץ ושיחרור פי'[רשתי] בכתובות.
ובאחריות. הכי נמי הוה מצי למימ'[ר] שלא באחריות, דאי משום דבעי למי'[מר] באחריות אי פיקח שמעו'[ן] וכו', שלא באחריות נמי הוה מצי למימ'[ר] אי פיק'[ח] שמעון מגבינן להו ליתומין קרקע ולימ'[א] ליה לבעל חוב לך והפרע מן היתומין, דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן. אלא נ'[ראה] דשלא באחריות לא הוי חידוש כל עיקר במאי דקא'[מר] דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרו ליה לשמעו'[ן] מטלטלי כו', דמתני'[תין] היא בכתובות פ'[רק] הכותב [פ"ד ע"א] דתנן מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיו לו מלוה או פקדון ביד אחרים, ר'[בי] טרפון או'[מר] ינתנו לכושל שבהן, ר'[בי] עקי'[בא] או'[מר] אין מרחמין בדין, אלא ינחנו ליורשין, שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, הילכך נקט באחריות, דאע"פ שקיבל עליו אחריות, כיון שזקפן במלוה ינתנו ליורשין, ולא חשיב'[א] ליה נתנם מחיים, ודוקא זקפן אבל לא זקפן הוה ליה תפיסה דמחיים ויכול לעכבן, ולא דמי לההיא דהכותב [פ"ה ע"א] דקתני ההיא איתתא דאפקידו גבי מלוגא דשטרי אתי יורשין וקא תבעי מיניה, אמרה תפיסנא מחיים, אתא לקמי'[ה] דרב נחמן, אמ'[ר] ליה אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים, א"ל לא כי, א"כ הוה ליה תפיס'[ה] דלאחר מיתה, כן הכא נמי הוה לן למימר כיון דליכא סהדי דעכבינהו מחיים דהוה ליה תפיסה דלאחר מיתה, וי"ל דהכא דלא אפקיד גבי'[ה] כלום לא שייך למימר האי טעמ'[א], דמצי למימר דהדברים מוכיחים דתפסינהו מחיים, מדלא זקפן במלוה. ועוד נ'[ראה] לר'[בי] דווק'[א] באחריות יש חילוק, זקפן ללא זקפן אבל שלא באחריות הכל שוה. מ"ר.
ופיסיה בזוזי, הכי נמי בלא פייסי בזוזי מצי למימ'[ר] הכי, אלא נר'[אה] לר'[בי] דרבותא נקט, דאע"פ שכבר נתן המעות לא מצי למימר ליתמי המעות שנתחייבתי לאביכם נתתי לך. ואי פקח שמעון כו'. הכא משמ'[ע] דאע"ג דקיים לן דאית ליה זוזי ינתן הקרקע, ובמס'[כת] כתובות [פ"ו ע"א] איפכא משמ'[ע] גבי הלוקח ההיא תולה מעותיו בגוי הוה, משמ'[ע] דאי אית ליה זוזי לא מצי יהיב ליה קרקע, ועי"ל דה"פ הכא אי פקח שמעון כו' ימסור לו קרקע בלא ידיעת העולם ויאמר שאין לו מעות אעפ"י שיש לו, דמותר לו לעשות כן כיון שיש לו הפסד, ועל ההיא דשוי שטר בריש פירקא קמא [ב"ק ט' ע"א] לא צריכא דליתה לזוזי צ"ע.
משעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר'[בי] נתן. וא"ת א"כ גבי מטלטלי נמי נימא הכי. ונ'[ראה] לר'[בי] דוקא גבי קרקע שייך לומ'[ר] הכי, שהוא בת שיעבוד, וכשקרקע זו משועבדת לראובן חשיב'[א] ליה כמו שהוא בידו, כיון שאם מכרוה או משכנוה ראובן חוזר וגובה אותה, וחשיב'[א] כאילו הוא כבר בידו, ומשועבדת נמי לבעלי חובין אבל במטלטלין אין לה להחשיב'[ה] כאילו הם ביד ראובן, כיון שאם מכרום או משכנום אינה גובה מהם. פסק ר'[בינו] תם דאין הלכה כרבי נתן, דהא בקידושי'[ן] בפ'[רק] ק'[מא] [י"ד ע"ב] גמרא עבד עברי נקנה בכסף פליגי רבנן ור'[בי] אליע'[זר], דרבנן סברי עבד עברי מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא בשש ונרצע ומעניקין לו ורבו מוסר לו שפחה כנענית, ומוכר עצמו איפכא, ור'[בי] אליע'[זר] סבר שניהם שוים, ומוכח שמעת'[א] דהתם [ט"ו ע"א] דרבנ'[ן] דאמ'[רי] מוכר עצמו אין מעניקין אותו, על כרחין סבירא להו לית ליה דרבי נתן, וכרבנן קיימ'[א] לן, דר'[בי] אליע'[זר] שמותי הוא [ב"מ נ"ט ע"ב], ובתר הכי נמי (חנן) תני [ט"ז ע"ב] ענק'[ת] עבד עברי לעצמו, ופריך פשיט'[א], ומשני הא מני תיטאי היא, דתניא תיטאי או'[מרים] לו ולא לבעל חובו, אבל רבנן פליגי עליה, הרי לא מצי משכח דאית ליה ההיא סברא אלא תיטאי, ורבנן דלית להו (לטיטיאי) [לתיטאי] לית להו לההוא דר'[בי] נתן, ומשום הכי לא איצטרי'[ך] לו לאתויי לומ'[ר] לו ולא לבעל חובו. ועוד בסוף האו'[מר] [קידושין ס"ט ע"א] אמרי'[נן] אושפיזכניה דר'[בי] שמלאי ממזירא הוה, א'[מר] ליה אי קדמתייך טהרתינהו לבניך, ומפ'[רש] דמסיבן ליה עצה, וא"ל זיל גנוב ואזדבן דעבד עברי, הרי משמ'[ע] דווק'[א] כשנמכר בגניבתו, דהיינו מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אבל מוכר עצמו לא, דהיינו כרבנן, ומסתמ'[א] כי היכי דסביר'[א] ליה כרבנן לעיניין שפחה, הכי נמי לעיניין הענקה, ולית להו דר'[בי] נתן. ולר'[בי] נ'[ראה] דכר'[בי] נתן קיימ'[א] לן, דהא רבא הוא דקאי כוותיה בשמעתין, ומהא דאמרי'[נן] בסוף בבא בתרא [קע"ד ע"א] תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום, אין להוכיח דלית'[א] לדר'[בי] נתן, דה"פ אין למלוה על הלוה כלום מתורת מה שהלוהו אלא הוי כשאר בעל חובין דההוא דאמ'[ר] תן לו, וכן משמ'[ע] במס'[כת] כתובות פ"ב [י"ט ע"א] דקתני האומ'[ר] שטר אמנה הוא כו' אינו נאמן, ואמ'[רינן] מאן אמרה, לוה, כל כמיניה, אלא מלוה, תבא עליו ברכה, לעולם דאמ'[ר] מלוה, וכגון שחב לאחרים וכדר'[בי] נתן, מדמייתי בתלמוד ש"מ דהכי קיימ'[א] ליה. מ"ר.
<h2>דף לא:</h2>
אלא הכא כשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר'[בי] יצחק כו'. תימ'[ה] לר'[בי] ורבי'[נו] יב"א, היכי מתרץ אביי להך בריית'[א], דהא על כרחין בדר'[בי] יצח'[ק] קמפלגי, דהיינו טעמ'[א] דסיפ'[א] נוכרי שהלוה את ישראל על חמיצו לאחר הפסח דברי הכל עובר, דנהי דלא קני ליה, מכל מקו'[ם] הואיל ולמפרע הוא גובה, אמאי עובר, דהכי הוה ניחא לן לעיל במתני'[תין] לאביי דקתני נכרי שהלוה את ישר'[אל] על חמיצו לאחר הפסח אינו עובר, דמסקי'[נן] אי אמרת בשלמ'[א] למפרע הוא גובה אמטו להכי אינו עובר. ומפ'[רש] רבי'[נו] יב"א דהשת'[א] כשמעמיד התלמוד פלוגתייהו כדר'[בי] יצחק, מיירי כגון שלא בא הישר[אל] לידי גבייה ולבסוף שפדאו הנכרי, דלא שייך השת'[א] פלוגת'[א] דאביי ורבא כלל, אלא בהא פליגי, דמאן דאמ'[ר] עובר סבירא ליה דקני ליה ישר'[אל] מגוי, והרי דהוה ברשות ישר'[אל], ומאן דאמ'[ר] אינו עובר סבר לא קני ליה, והרי שלא היה ברשותו, ובסייפא דברי הכל עובר, דלא קני ליה לנכרי מיניה לכולי עלמ'[א] והרי שהיה ברשותו, ומה שהעמידו המשנה לרבא כשהרהינו אצלו, לאו משום דבהכי סגי, אלא כדמוקמי'[נן] לה במסקנ'[א] דא'[מר] ליה מעכשיו, וכגון שלא פדאו הישר'[אל] לבסוף, דאי פדאו, מה מהני מעכשיו. מ"ר.
בדר'[בי] יצח'[ק] קמפלגי פ'[רק] השוכר את האומנים [ב"מ פ' ע"ב] תנן הלוהו על משכון שומר שכר, ואמרי'[נן] בגמ'[רא] [שם פ"א ע"ב] מתניתין דלא כי האי תנא המלוה את חבירו על משכון כו', ומשני הא דמשכנו בשעת הלואתו, הא דלא משכנו בשעת הלואתו, ופריך, והא אידי ואידי הלוהו על משכון קתני, ופי'[רש] רש"י על משכון משמע בשעת הלואה. וקשה לפירושו מהא דאמ'[רינן] פ'[רק] השולח בגיטין [ל"ז ע"א] המלוה את חבירו על משכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטי'[ן], ומסיק טעמא דאמ'[רינן] דהמלוה על משכון אינו משמט משום דתפיס משכון וקני ליה משום דר'[בי] יצחק דא'[מר] בעל חוב קונה משכון, ולא פריך אימר דאמר רבי יצחק כו' אלמ'[א] על משכון, משמ'[ע] שלא בשעת הלואה, דבהכי מיירי ההיא דר'[בי] יצחק כדא'[מרינן] פ'[רק] האומנים אימר דא'[מר] ר'[בי] יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואה מי אמר. ופי'[רש] רבי'[נו] תם דוודאי המלוה משמע בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, מיהו הלוהו לא משמע אלא בשעת הלואה, ואע"ג דבההיא דמתני'[תין] [ב"מ שם] דהתם גרסי'[נן] ברוב הספרים המלוה, י'[ש] לומ'[ר] דסמיך אהלוהו דסיפ'[א] דמוכיח על רישא דהלוהו בשעת הלואה, וה"פ והא אידי ואידי הלוהו על משכון, כלומ'[ר] בריית'[א] אוקמה מתוך דוחק הקושיא בשעת הלואה, וא"כ אידי ואידי בשעת הלואה דבמתני'[תין] קתני הלוהו, דמשמ'[ע] בשעת הלואה. ומההיא דשמעת'[ין] קשה, דהא קתני שהלוה את הנכרי כו', ומיירי על כרחין שלא בשעת הלואה, דהאמרי'[נן] בדר'[בי] יצחק קמפלגי, אלמ'[א] הלוהו נמי משמ'[ע] שלא בשעת הלוואה, ופי'[רש] רבי'[נו] תם דבשעת הלוואתו דנוכרי כשלא בשעת הלואתו דישראל. וקשה לר'[בי], דהא נכרי ילפי בקל וחומר מישר'[אל], ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואיניני חושבו פירכא. ועוד הקש'[ה] ר'[בי] דבשבועות בסוף פ'[רק] שבועת הדיינים [מ"ד ע"ב] משמ'[ע] המלוה על משכון אפי'[לו] בשעת הלואתו אינו משמט, אלמ'[א] דהמלוה בשעת הלואתו היא, דהא אמרי'[נן] התם המלוה את חבירו על משכון ונכנסה השמיטה אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט, דברי רשב"ג, ר'[בי] יהוד'[ה] הנשיא או'[מר] כו', וקבעי'[נן] למימר התם דבשמואל קמפלגי, דא'[מר] אבד קת'[א] דמגלא אבוד אלפ'[א] זוזי, ומילת'[א] דשמוא'[ל] פשיט דהויא בשעת הלואה, דאילו שלא בשעת הלואה לא הוה אמ'[ר] שמוא'[ל] אבוד אלפא זוזי, שאינו אלא כמו פורע מקצת חובו, שכן דרך כל אדם שפורע חובו מעט מעט, ועוד דקא'[מר] התם למאי תפוס ליה, לזכרון דברים בעלמ'[א], וזכרון דברים לא שייך אלא בשעת הלואה, ופליגי התם. והלכך נראה דודאי המלוה על משכון לא משמע אלא בשעת הלואה, כדמוכח בהשוכר דדייק מלישנא דהמלוה בשעת הלואה הוא, וההיא דגיטין הכי מייתי מדר'[בי] יצחק, דכיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה שיכול לקדש בו את האשה, בשעת הלואה נמי חשיב משכון, וקרינא ביה של אחיך בידיך, ותניא בסיפרי [ראה סי' י'] תשמט את ידך, לא של אחיך בידיך, והשתא אתי שפיר הך דשמעתין דמיירי שלא בשעת הלואה מדקתני הלוהו. אי נמי י"ל דהא דקא'[מר] בדר'[בי] יצחק קמפלגי, ה"פ, דכיון דשלא בשעת הלואתו קונה לגמרי כדר'[בי] יצחק, אכתי לעניין חמץ יש לנו לחושבו כאילו הוא ברשותו לעבור בלא ימצא אף בשעת הלואה, דחשיבא ליה (משלו) [מצוי]. והרב ר'[בי] חיים מפרש דר'[בי] יצחק מיירי בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה קונה משכון, וההיא דהשוכר ה"פ, אימר דא'[מר] ר'[בי] יצחק שלא בשעת הלואה, כלומ'[ר], הא דאמ'[רה] מתניתין דשומר שכר הוי, הני מילי בשלא בשעת הלואה, דוודאי שומר שכר הוא שאינו בטוח בחובו ונותן לו משכון אבל בשעת הלואתו מי אמ'[ר] דלהוי שומר שכר, מה שכירות יש לו, אם לא יתן לו משכון לא יתן לו מעותיו. וקשי'[א] לפי'[רושו] מיהא דאמרינן בקידוש'[ין] פ'[רק] קמא [ח' ע"א] דקתני הכא במאי עסיק'[ינן] כגון שקידשה במשכון של אחרים, וכדר'[בי] יצחק, ולמה ליה למימר במשכון של אחרים, במשכ'[ון] דידיה נמי ליקדשיה כדר'[בי] יצחק, דאפילו דידיה קני, וי"ל דמשכון דידיה אע"ג דקניא לא קא סמכא דעתיה עילוה, דאינה יודעת כמה הוא שוה, להכי אינה מקודשת אבל משכון דאחרים היא סמכא דעתא על מה שחייבין לבעלה על המשכון.
מנין לבעל חוב שקונה משכון פי'[רש] רש"י קונה משכון לענין להתחייב באונסין. ואו'[מר] ר'[בי] דלא משמ'[ע] כך בהשוכר את האומנים, דקתני הלוהו על משכון שומר שכר, ובעי למימר בגמ'[רא] דסבר לה כדר'[בי] יצחק, אלמ'[א] דשומר שכר הוי ותו לא, ומהא דאמרי'[נן] פ"ק דקידושין דקדשה במשכון מקודשת, וסבר כר'[בי] יצח'[ק] אין שום הוכחה, דאפי'[לו] לרש"י אינו שלו לגמרי. וכולה הא שמעתין דשרי חמיצו של גוי הממושכן ביד ישר'[א]ל, כשלא קיבל עליו הישר'[אל] אחריות, דאי קיבל עליו הישר'[אל] אחריות, הרי הוא כולו שלו ועובר עליו כדמוכח לעיל בפ"ק [ו' ע"א]. וא"ת מלוה על המשכון במאי הוי שומר שכר, בשלמ'[א] אי פליגי בהשוכר בפרוטה דרב יוסף, לא קשי'[א] מידי, דהוי שומר שכר דאי בעי (יהיב) פטר מלמיתיב פי'[תא] לעניא, אלא אי פליגי בדשמואל דאמ'[ר] אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, במאי הוי שומר שכר, אי משום בההיא הנאה דקא תפיס מעותיו בחוביה עלי'[ה] כי היכי דאמרינן [ב"מ פ' ע"ב] כל האומנין שומר שכר מההיא טעמ'[א] בההיא הנאה דקא תפיס [א]אגריה, הא א"נ [—אין נראה], דא"כ במאי פליגי במלוה על המשכון, וגבי אומנין כולי עלמ'[א] מודו, אלא ש"מ יש לחלק בין אומנין למלוה על המשכון, דגבי אומנין שהרויח במלאכתן ויש כאן שכר אבל הכא מה יש לו שכר, כל שכן שהיו לו טובים להרויח יותר המעות מן המשכון, ואי אמרת דהוי שומר שכר במאי דיכול לקדש בו האשה, אין זה שכירות, דכל שכן דהוה מצי לקדש בו את האשה ממעותיו. ואו"ר דהוי שומר שכר במה שיכול לקנות במשכון שום דבר בחליפין, דאילו במעות'[יו] לא מצי למיקני, דמטבע אינו נעשה חליפין, וסבר לה רבי יצחק כמאן דאמ'[ר] אין מטבע נעשת חליפין, דפלוגתא היא בהזהב [ב"מ מ"ה ע"א].
גוי שהרהין פת פורני אצל ישר'[אל] וכו'. אביי לא מוקי לה במעכשיו, אלא ה"פ אינו עובר אם פדאו הנכרי. ואם אומר לו הגעתיך, כלומ'[ר], לא פדאו עוד, אז עובר עליו. חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה. בשלא בטלו צריך לפרושי.
<h2>דף לב.</h2>
דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. מכאן קשה לי לפיר'[וש] המתרצים אהא דקשי'[א] לן ריש מרובה [ב"ק ס"ה ע"א] דא'[מר] רב קרן כעין שגנב, דמאי קמל"ן מתני'[תין] היא, דקתני [שם צ"ו ע"ב] כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, ומפ'[רשים] דממתני'[תין] לא שמעי'[נן] אלא שמינה והכחישה, וקמ"ל רב דאפי'[לו] לעיניין יוקרא וזולא, והכא לא משמ'[ע] הכי, אלא משמע דמתני'[תין] נמי לעיניין יוקרא וזולא קתני, ושם הארכתי בו.
בדבר הראוי להיות קדש כו'. פי'[רוש], הפסוק משמ'[ע] שיתן לו דבר הראוי לקדש כמו שאכל, אם כן מה שאכל בעינן ראוי להיות קדש. וא"ת היכי קממעט ליה מהאי קרא, הא הכא בתרומת חמץ אפילו היה לו שעת הכושר מיירי, ולא מצינן שנתמעטה מקדושת תרומ'[ה] אלא שלא היה לו שעת הכושר מתתן לו ולא לאורו [להלן ל"ג ע"א]. ונ'[ראה] לר'[בי] דרבי אליעז'[ר] בן יעקב הואיל וסבירא ליה חמץ בפסח אסור בהנאה, מהראוי להיות קדש ממעט אפי'[לו] היתה לה שעת הכושר, דהואיל ואסור בהנאה, למה הויא ראוי להיות קדש, דראוי להיות קדש משמ'[ע] מידי דשרי בהנאה, והלכך תרומה טמאה לא ממעטי'[נן] שהיא מותרת בהנאה, דהיינו דקא'[מר] לו רבי אליעז'[ר] בן יעק'[ב] מה הנאה יש לו בה, כלומ'[ר], הואיל ואין בה שום הנאה אית לן למעוטה מקרא כדפרישי'[ת]. אינמי לדבריו קא'[מר] ליה כדפי'[רש] רש"י. וא"ת למה [ליה] לאיתויי את הקדש דבר הראוי להיות קודש, תיפוק לי מונתן, לבד, דמשמע דנתינה בעינן, וכיון דלא שוה כלום אין זה נתינה, דלא שוה כלום. ואו"ר דאי לא הוה מייתי אלא ונתן, הוה אמינא דנהי דלא שוה כלום, ליתן ליה דבר השוה, דהכי משמ'[ע] נמי ונתן, דבר השוה יהב ליה אבל כי כתב רחמ[נא] את הקודש דמשמ'[ע] למעוטי מעות וכל דבר שאינו ראוי להיות קודש, ש"מ דאפירי דכוותיה קאפיד רחמנא, ואי לא מצי למיתב ליה דכוותיה, כגון היכא דלא שוה כלום, דאי יהיב ליה מידי תרומת חמץ, אין זה נתינה, דלא שוה כלום, ובעינן ונתן מידי דשוה, אין תרומתו תרומה. מ"ר.
<h2>דף לב:</h2>
ואין נתינה פחותה משוה פרוטה. וא"ת והא קיימ'[א] לן [חולין קל"ז ע"ב] דחיט'[ה] אחת פוטרת את הכרי, אע"ג דנתינה כתיב בה, דכת'[יב] [דברים י"ח] תתן לו, ואפי'[לו] רבנן נמי הוו מודו הכא אי לאו משום דכת'[יב] [ויקרא כ"ב] כי יאכל וי"ל דלאו דווק'[א], שוה פרוט'[ה] לכל הפחות בעינן. ועוד קשי'[א] מהא דקאמ'[רינן] בריש הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] קונים בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוט'[ה], ואמאי, והא כת'[יב] ביה נתינ'[ה] [רות ד'] ושלף איש נעלו ונתן, וכן גבי גט דאמרי'[נן] [גיטין כ' ע"א] כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכת'[יב] ביה [דברים כ"ד] נתינ'[ה] ונתן בידה. ותי'[רץ] ר'[בי] כדאמרי'[נן] בגיטין משום דנתינת גט א'[מר] רח'[מנא] ולא נתינת ממון, וכן נמי גבי ממון נתינת מנעל אמ'[ר] הכתוב ולא נתינת ממון. ועוד י"ל דהכא וודאי בעינן שוה פרוטה, דמשום דמה שמשיב ההקדש שמעל בו, היינו נמי השבת גזילה שאינה בפחות משוה פרוט'[ה], ולהכי משום דכת'[יב] ונתן משמ'[ע] שפיר נתינה חשובה, אבל שאר מילי אע"ג דכת'[יב] בהו נתינ'[ה] לא בעינן שוה פרוטה, וההיא דדרשי'[נן] בפ"ק דכריתות [ו' ע"ב] גבי שמן המשחה כל שהו, (דאינו) [היינו] משום סיכה הכתובה אצלה הוי נמי כל שהו כדאית'[א] התם. אבל קשה לר'[בי], דרבי יהוד'[ה] יליף נתינה דגמר מנתינ'[ה] בעלמ'[א], מה נתינה דעלמ'[א] בכזית, דהיינו הכא גבי תרומ'[ה], אדיליף מהכא בכזית לילף מכל נתינה, כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור, והוה ניחא ליה דאז הוי דומיא דסיכא כל שהו, ועוד דלחומר'[א] אית לן למילף ולחיובי בכל דהו.
כי יאכל פרט למזיק, דלא משלם חומש, אבל קרן משלם, דהכי מוכח בהשואל [ב"מ צ"ט ע"ב], דאמרי'[נן] התם האי מאן דגזל חבית'[א] דתמרי כו', מה שאין כן במזיק את ההקדש דלא משלם חומשא, דא'[מר] מר [ויקרא כ"ב] איש כי יאכל, פרט למזיק, וההוא קרא היינו האי דכת'[יב] גבי תרומה, וסבירא לן דאיתקוש אהדדי, אינמי כגון שזה [בגזירה שוה]. ועל ההיא דהתם קשי'[א] לר'[בי], דמשמ'[ע] גבי מזיק הקדש קרן מיהא משלם, ובפ"ק דבבא קמא [ו' ע"ב] אמרי'[נן] לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקי'[ן] מן העידית, קל וחומר להקדש, אי נמי דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש, שור ריעהו אמ'[ר] רחמ'[נא] ולא של הקדש, אלא באומ'[ר] הרי עלי מנה לבדק הבית כו', ומדלא קמשני לעולם בנזיקי'[ן], וכגון אדם שמזיק הקדש, משמ'[ע] שלא היה חייב מזיק בהקדש אפי'[לו] קרן, ומהא דמסקי'[נן] במעילה פר'[ק] הנהנה הקדש [י"ח ע"ב] אקשיה רחמ'[נא] לתרומ'[ה], מה תרומה פרט למזיק, אף הקדש נמי, דבר אכילה כי מזיק ליה פטור, משם ליכ'[א] למיפרך מידי, דאיכ'[א] למי'[מר] פטור מחומש דווקא, כי ההיא דבבא מציע'[א]. ומיהו אכתי פשטה דשמעת'[א] דהתם [מעילה שם] לא ידע ר'[בי], דמשמ'[ע] דלא מקיש הקדש לתרומ'[ה] אכל מידי דבר אכילה, וזהו תימ'[ה], דלעיל מההיא יליף מגזי'[רה] שוה דחטא חטא במה דברי'[ם] אמורי'[ם] שאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע כמו תרומ'[ה], והתם בעל כרחין אפי'[לו] מידי דלאו בר אכילה ילפי'[נן], דאי לאו הכי מנלן, ועוד מילי טובא קיליף התם דשייכי אפי'[לו] מיידי דלא בר אכילה, (דאי לאו הכי, מנלן, ועוד מילי טובא קמ"ל). ההוא מבעי ליה דבר הראוי להיות קדש. אע"ג דמשמ'[ע] לעיל [ל"ב ע"א] דמאת הקדש דריש, איכ'[א] למי'[מר] דתרויהו צריכי, דאי לא כתי'[ב] אלא את הקדש הוה אמי'[נא] דאתא להכי, דלא יחזיר לו אלא פירות, ולא מעות, שאינן ראויין להיות קדש, השת'[א] דכת'[יב] ונתן את הקדש, נתינה הראויה להיות הקדש.
מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בו את המזיד. תימ'[ה], אמאי לא פרכי'[נן] היא הנותנת, דשאר מצות שאין בכרת חמורות ואין לזדונם כפרה אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה, וארבע'[ה] מביאין על הזדון כשגגה דקתני פ'[רק] ארבע'[ה] מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] הבא על שפחה חרופה ונזיר וטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון, דבכל הני לית בהן כרת, וחייבים על זדונם כדמפר'[ש] התם, וכי האי גוונא פריך בריש מכות [ב' ע"ב] דקא'[מר] קל וחומר, ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה, הן, עדים זוממים, שלא עשו מעשה, אינו דין שלא יגלו, וה(ה)יא הנותנת, הוא שעשה במזיד דלא ליגלי כי היכי דלא ליהוו ליה כפרה, הן שלא עשו מעשה במזיד ליגלי כי היכי דתיהוי להו כפרה. ותי'[רץ] רבי'[נו] תם דלא שייך למימ'[ר] הכא היא הנותנת, דהא כשחוזר בתשובה מתכפר נמי מזיד שלו, וה"פ ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פטר בהן את המזיד אפי'[לו] עשה תשובה, ואפילו עבר עליו יום הכיפורים ויסורים שממרקין העון כרת כדמוכח פרק בתרא דיומא [פ"ו ע"א]... להכי נר'[אה] פי'[רושו] להזכיר יום הכיפורים ויסורים, דאי לא עברו עליו, א"כ הדר קושיין, דמוכחא דההיא נותנת בכרת משום דאכתי לא ניתן לכפרה עד שיעבור יום הכיפורים ויסורין ממרקין, מעילה שלא כתיב בה [כרת אינו דין שיפטור בה מזיד אם עשה תשובה, ולא דמי לגלות, דלא שייך לפוטרו היכא דעבד תשובה, דגלות הוא כמו מלקות שב"ד עונשין אותו, ולא שייך (לחייבו) [לפוטרו] משום עשיית תשובה טפי ממלקות אבל קרבן תלוי בתשובה, דזבח רשעים תועבה [זבחים ז' ע"ב], ומיהו קשה לרבי דעל ידי תשובה לחוד אין מתכפר כדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ב] דיומא [פ"ו ע"א] דחייבי כריתות, תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין, ואפילו לרבי קאמר התם דתשובה בעי יום הכיפורים, אלמא דחומרא היא שאין יכול להתכפר כשאר מצות אלא על ידי יוהכ"פ ויסורין, ומעילה ניתן לרבי לכפרה לאלתר...].
מעילה שלא חייב בה כרת כו'. נר'[אה] לר'[בי] דהוה מצי למימר דמביאין על המזיד כשוגג יוכיח, כגון [כריתות ט' ע"א] הבא על שפחה חרופה ונזיר שניטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון, אלא דשפיר הוה פריך. מאן שמעת ליה [ל"ג ע"א] הזיד במעילה במיתה וכו'. תימ'[ה] לר'[בי], אמאי מוקמי'[ת] הכי, דבין רבנן ובין ר'[בי] אית להו גזיר'[ה] שוה דחטא חטא מתרומה, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר'[בי] אלא משום דכתיב בה, דמיעט מעיל[ה] [סנהדרין פ"ד ע"א] אבל בעלמ'[א] מודי.
<h2>דף לז.</h2>
[מעשה אילפס כו'... תחילתו עיסה וסופו סופגנין אין חייבן בחלה כשם שאין] מברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, לפי שאין בהם תוריאתה דנהמה, ובפ'[רק] כיצד מברכין [ברכות ל"ז ע"ב] מוכח דבעינן תוריאתה דנהמה. (וא"ת) וכן נמי המאכל שקורין וורמדייש אין מברכין (על) עליו המוציא, דלית להו תוריאתה דנהמה. וא"ת והאמרינן בפ'[רק] כיצד מברכין [שם] דמתרח גביל, פי'[רוש] כעין כוייס הן ואופין אותם בתנור או גורפין מקום הכירה ואופהו שם מתחייב בחלה, ומברכין עליו בורא מיני מזונות, אלמ'[א] דיש דבר שחייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא, ואו"ר בשם ר"ת דהיינו טעמ'[א], דאינו סועד ואינו אלא גובלא בעלמא, להכי מברכין עליה בורא מיני מזונות. והר"י בש"ם אומ'[ר] דאפילו [תחילתו] עיסה ולבסוף סופגנים אע"ג דחייב בחלה, אין מברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, דבשלמ'[א] חיוב חלה באה (משעה) [משעת] עיס'[ה], ומשום הכי כי עשאה (סופגנים) [עיסה], אע"ג דעשאה [לבסוף] סופגנים, לא פקע מינה [שם] עיסה אבל המוציא לא מברכין עלה, דהשתא לא לחם הוא. וקשי'[א] לפיר'[ושו] מיהא דאמרינן במס'[כת] מנחות ובפ'[רק] כיצ'[ד] מברכין מייתי לה [שם], היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומ'[ר] ש[ה]חיינו, נטלן לאוכלן אומ'[ר] המוציא לחם מן הארץ, וקא פסיק ותני לא שנא מנחת מאפה ולא שנא מנחת מחבת ומרחשת, אע"ג שמטוגנות בשמן, משמ'[ע] דאע"ג דהשתא לאו לחם הן, כיון שחייב בחלה מברכין עליו המוציא, ובלבד שיהו עליו תוריאתא דנהמה כדפרישית, הילכך קנטייש ואובלייאש פשיט'[א] דמברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, וכן נמי רואשולש שמטוגנות בשמן, אבל הנילש שבללתן רכה ואין להם מראית נהמה אע"ג שעשויות על ידי האור בלא משקה, אין מברכין עליו המוציא. ועוד או"ר דאם הביאו (עליו) [אליו] בקינוח סעודה שמברכין עליו בורא מיני מזונות, דאין הפת פוטרתן, שאין זה [ללפת בו] פת, אלא הוי כמו דברים הבאים בסעודה שלא ללפת בו את הפת, דחייב לברך עליהן באמצע סעודה [מ"א ע"ב], כמו פת הבאה בכיסנים דאמרינן בפרק כיצד מברכין [מ"ב ע"א] שמברכין עליהן בורא מיני מזונות.
<h2>דף לז:</h2>
ר'[בי] [ישמעאל ברבי] יוסי משום אביו אמ'[ר] זה וזה לפטור. ר'[בי] יוסי אומ'[ר] דלא נחלקו בית שמאי ובית הילל בדבר זה, וטעמ'[א] משום דמיירי כגון דליכא אלא כדי שיעור חלה בלבד, וכי זרק מגלשים על גבי קמח או קמח על גבי מוגלשים בין למאן דאמ'[ר] לקמן עילאה גבר בין למאן דאמ'[ר] תתאה גבר, מכל מקום מבשל מעט כדי קליפה כדמוכח לקמן פ'[רק] כיצד צולין [ע"ו ע"א] וחסר ליה משיעוריה, להכי פטור בחלה. ואמרי לה זה וזה לחיוב. דקא סבר דאע"ג דחסר ליה משיעורי'[ה], כיון דהדר אפייה בתנור, לחם הוא וחייב בחלה, דגבי תרומה כתי'[ב] [במדבר ט"ו] לחם, ולחם הוא כיון דהדר אפייה, וקא מיפלגי בפלוגת'[א] דתנא קמא ור'[בי] יהודה דלקמיה, דר'[בי] יהודה סבר אין לחם אלא אפוי מעיקרא כו'. מאי שנא המעסה ומאי שנא החלטה. אין לתריץ דטעמ'[א] דידהו דהמעסה והחלטה משום דקא סברי בית שמאי תתאה גבר ובית הילל סברי עילאה גבר, דמי לא עסיקינן כגון שאין בה אלא כשיעור, ואי איפשר שלא יבשל כדי קליפה כדפירשתי. מיהו תימ'[ה] דקיימ'[א] לן כשמואל לקמן דאמ'[ר] תתאה גבר, דמייתי התם תניא כוותיה, והכא סברי בית הילל עילאה גבר. ונ"ל לתריץ דבמסקנא דקתני תברא מי ששנא זו לא שנא זו (לא שנא זו), דבית הילל מחייב בין המעסה והחלטה, (ולמר) [וליכא מאן] דפטר (שתרוייהו) [בתרוייהו], לא הוי (השתה) [השתא] טעמייהו משום עילאה גבר ומשום תתאה גבר, אלא טעמייהו אי הוי לחם כי הדר אפייה בתנור או לא.
אמ'[ר] לך ר'[בי] יוחנן תנאי היא. אבל מגוף הברייתא לא מצי לאיתויי תנאי היא, דאיכא למימר דלא פליגי, בין חכמים לר'[בי] ישמעאל ב"ר יוסי בין אמרי לה לחיוב בין אמרי לה לפטור, דמיירי כי הדר אפייה בתנור אבל לא הדר אפייה כולי עלמ'[א] מודי דבאילפס פטורין ובתנור חייבין. ומצאתי יש מפרשי'[ם] דלא צריך לאשכוחי תנאי אלא להאי לישנא דאמרי זה וזה לפטור, אבל ללישנא דאמרו זה וזה לחיוב איכא תנאי בההיא ברייתא גופא, דעל כורחין ההוא חיוב היינו באילפס, דאי בתנור אבל באילפס פטור, א"כ במאי פליגי ר'[בי] ישמעאל ב"ר יוסי וחכמים דאמרי באילפס פטור בתנור חייב.
הדביק מבפנים והירתיח מבחוץ מהו. או"ר דהכא בהדביק בתנור מיירי, ומיבעיא ליה כיון דבתנור הוא לא חשיב ליה מעשה אילפס או דילמ'[א] כיון דעביד כמעשה אילפס פטור, וא"ל הן הן מעשה אילפס, אבל פי'[רוש] רש"י לא נהירא, דמפ'[רש] דבאילפס מיירי, דא"כ במאי טעי מעיקרא לישאול מהו, פשיט'[א] דהכי עושין באילפס, לכן נראה כדפרשתי.
<h2>דף לח.</h2>
אתיא לחם לחם הקשה ר'[בי] יעקב מאורלייש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן לכם, א"כ אמאי איצטריך לעיל [ל"ה ע"ב] קרא בטבל דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח, תיפוק לי שאין זה לחם שלכם, דהא איתרוג של דמאי תניא פ'[רק] לולב הגזול [סוכה ל"ד ע"ב] דבית הילל מכשירין, ומפרש בגמ'[רא] [שם ל"ה ע"ב] דטעמ'[א] משום דאיבעי מפקר ניכסיה והוי עני, ואכיל דמאי ולכם קרינא ביה, אבל אתרוג דטבל גמור לא יצא משום דלא הוי אתרוג שלכם. וי"ל דאתרוג נמי של (דמאי) [טבל] שלכם הוא, אבל היינו טעמ'[א] דאינו יוצא בו, משום דכי תינטל חלקו של כהן ולוי נמצא שאינו שלם, ולא מצי לברך אאתרוג חסר, אבל גבי מצה כי תינטל חלק הכהן והלוי יכול ליצא במצה הנישארת שהיא שלו, ועוד י"ל דאין לחלק בין אתרוג למצת טבל שאינה שלו, אבל איצטריך קרא דטבל, כגון עיסה של כהן לכהן, וכגון שניפרש ממנו מעשר לעני וללוי, אינמי ללוי, וכגון שניפרש ממנו תרומה גדולה, דהשאר שלו. ואין לפרש דשאני גבי תרומה דאפילו היכא דלא ניתקן נקרא לכם דכת'[יב] [במדבר ט"ו] ראשי'[ת] (תרומותיכם תרומה) [עריסותיכם], אלמ'[א] דקרי להן (תרומותיכם) [עריסותיכם] אע"ג דלא ניתקן, דנהי דטבל הטבול לתרומה קרי לכם, הטבול למעשר ראשון ולמעשר שיני לא מקרי לכם כי לא ניתקן, מ"ר. שאני התם דכת'[יב] עריסותיכם תרי זימני. תימ'[ה] לר'[בי]. דהא איצטריכו במס'[כת] (ערכין) [מנחות] [ס"ז ע"א] חד למעוטי גוי וחד למעוטי הקדש.
אבל חלתו דאי מיטמיא לית ליה היתר מושבות. הך בעיא אינו אלא למאן דאמ'[ר] [מכות כ' ע"א] מחיצה לקלוט דאורייתא, דלמאן דאמ'[ר] מחיצה לקלוט מדרבנן, א"כ נאכלת החלה בכל מושבות אם יצאה חוץ למחיצה ונפדת אפילו טהורה. או דילמ'[א] אמרינן הואיל ולא קרא עליה שם. וא"ת א"כ דאמרינן הואיל, אפילו ביכורים נמי נאכלין בכל מושבות מטעם הואיל ולא קרא עליה שם, ועוד למה לי למימר לעיל [ל"ו ע"ב] דמעשר שיני יש לו היתר בכל מושבות משום דר'[בי] אליעזר דאם ניטמית, תיפוק לי בהואיל והיה יכול לפדותו קודם שניכנס לירושלים, וי"ל דלא דמי חלה ומעשר שיני לביכורים, דשם חלה יש לה היתר בכל מושבות ושם מעשר שיני יש לה היתר בכל מושבות אם ניטמאו אבל שם ביכורים אין לו היתר בכל מושבו'[ת], שצריך להביאו בירושלים, ושם ביכורים והבאתו לירושלים שם אחד להם, ומהאי טעמ'[א] נמי לא צריך למימר במעשר שיני הואיל ונפדית קודם שנכנס לירושלים, שהרי שם מעשר שיני והבאתו שם עיניין אחד ושם אחד להם.
ר'[בי] יהודה אומ'[ר] יקבר. באלה הדברי'[ם] רבה [ספרי פיסקא ק"ז] מפרש טעמ'[א] דר'[בי] יהודה מונתת (בכסף) [הכסף] [דברים י"ד], דתניא ר'[בי] יהודה אומ'[ר] יכול הלקוח בכסף מעשר שיני (שיכטמא) [שניטמא] נפדה ודין הוא, ומה מעשר [שיני] עצמו נפדה, הלקוח בכסף מעשר שיני, אינו דין שיפדה, ת"ל כסף, כסף ראשון ולא כסף שיני, ואין לי אלא טהור, טמא מניין, ת"ל כסף, כסף ראשון ולא כסף שיני, שלשה כספים כתיבי בפרשה, אחד למעשר [שיני] טהור, פי'[רוש] שייפדה בריחוק מקום, ואחד למעשר שיני טמא, פי'[רוש] שנפדה בין בריחוק מקום בין בקיר'[וב] מקום, ואחד ללקוח בכסף מעשר שיני, דדרשינן כסף ראשון ולא כסף שיני. וא"ת התינח הלקוח בכסף מעשר שיני טהור, אלא לקוח בכסף מעשר שיני טמא, מנא ליה לר'[בי] יהודה, וי"ל דכיון דקמיירי קרא בתרוייהו והרבה להו קרא לפדייה, א"כ האי כסף שלישי לתרוייהו למימר כסף ראשון ולא כסף שיני, בין טהור בין טמא. מיהו תימ'[ה] לר'[בי], למה לי תלתה כספים, בתרי כספים סגי, דהא בקרא מיירי בין בטהור בין בטמא, דכת'[יב] [שם] לא תוכל שאתו, ואוקימנא [לעיל ל"ו ע"ב] בטמא, וא"כ בחד כסף ממעטינן (חזינן) בין טהור בין טמא שנפדה, ואתא כסף שיני למידרש ראשון ולא כסף שיני, בין טהור בין טמא, דמיירי ביה קרא, וכסף שלישי למאי אתא. ואו"ר דה"פ תלתא כספים נאמרו בפרשה, חד ללקוח בכסף מעשר שיני טהור שאינו נפדה בריחוק מקום דדרשינן כסף ראשון ולא כסף שיני, וחד לטמא שאינו נפדה בריחוק מקום, וחד לטמא שאינו נפדה בקירוב מקום. וא"ת והא איצטריך חד לגופיה למידרשיה שניפדה בריחוק מקום, וי"ל דהוה ליה למיכתב ונתת אותו וצרת אותו, דהא במעשר שיני מיירי קרא, הילכך תלתא מיותרין. ותימ'[ה] לר'[בי] מיהא דאמרינן במס'[כת] מעשר שיני [פ"ג מ"י] דפלוגתא התם בין רבנן ור'[בי] יהודה, והדר תני אמרו לו לר'[בי] יהודה, ומה מעשר שיני גופיה ניפדית, הלקוח בכסף מעשר שיני טמא, לא כל שכן שניפדה, אמ'[ר] להם לא, אם אמרת במעשר שיני עצמו, שכן ניפדית טהור בריחוק מקום, תאמר בלקוח בכסף מעשר שיני שאינו נפדה טהור בריחוק מקום, אלמ'[א] משמ'[ע] דלא הוי טעמ'[א] משום קרא אלא מקל וחומר, מדלא הדרי לרבנן טעמ'[א] דידי משום דכת'[יב] תלתא כספים. ואו"ר דבגמ'[רת] ירושלמי [שם ה"ו] פריך ליה, ומשני אינון מתיבין ליה מקל וחומר ואיהו מהדר ליה מקל וחומר, וה"פ (איהו מהבין) [אינון מותיבין] ליה מקל וחומר מלקוח בכסף מעשר שיני שניטמא שניפדה בקירוב מקום, ואיהו מהדר ליה לפי הקל וחומר אפילו לדברי רבנן, דהא רבנן מודי בלקוח מעשר שיני דטהור אינו נפדה בקירוב מקום מחד מן הכספים, דדריש כסף ראשון לא כסף שיני, וגם התרתי כספים שנשארו דריש חד למעשר שיני גופיה שניפדה טמא בקירוב מקום, וחד לטהור בריחוק מקום, ור'[בי] יהודה מוקי להו תלתה ללקוח בכסף מעשר שיני, דלגופיה לא איצטריך לומר שניפדה, שזה ידעינן מדהוה ליה למיכתב אותו כדפירשתי. אינמי י"ל דרבנן לא דרשי כלל ג' כספים, והא דאמרו ליהו ר'[בי] יהודה לרבנן לא, אם אמרת בכסף מעשר שיני גופיה שנפדה טהור בריחוק מקום, תאמר בלקוח בכסף מעשר שיני שאינו נפדה טהור בריחוק מקום, (לה) [לא] לדברי רבנן אהדר ליהו, דהא רבנן לא מודו ליה בהא, דכיון דלא דרשי תלתא כספים, א"כ לית ליהו לקוח בכסף מעשר שיני שאינו נפדה, אלא סבירא ליהו דנפדה, אבל איהו מהדר ליהו לפי סברתו דדריש ג' כספים, חד אהדר מקרא, וחד מקל וחומר איהו מהדר ליהו מלקוח בכסף מעשר שיני שאינו נפדה בריחוק מקום אליביה דדריש חד מן הכספים לכסף ראשון ולא כסף שיני, ומלקוח מעשר שיני שניטמא לא רצה לאהדורי ליה מקרא דדריש ליה מחד מן הכספים, דלא צריך התם למיהדר ליה לדחות הקל וחומר דאמרו ליה רבנן אלא מחד מן הכספים. מיהו קשי'[א] להאי פי'[רושא] מיהא דאמרינן בריש (אזיהו) [איזהו] מקומן [זבחים מ"ח ע"ב], כלום מצינו טפל חמור מן העיקר, ופריך, ולא, והרי מעשר דהוא נפדה, ואילו לקוח בכסף מעשר שיני אינו נפדה, דתנן הלקוח בכסף מעשר שניטמא יפדה, ר'[בי] יהודה אומ'[ר] יקבר, ניטמא, אין, לא ניטמא, לא, משמע דפריך מרבנן, מדדייק ניטמא אין, לא ניטמא לא, ואילו לר'[בי] יהודה בין טהור בין טמא אינו נפדה, אלמ'[א] משמע התם דלרבנן לקוח טהור אינו נפדה בריחוק מקום, והא מנא ליה, ש"מ דמחד מן הכספים דריש ליה, א"כ לא מצינן לפרושי דלא דריש ג' כספים כדפרשתי, אבל לפי גירס'[ת] הספר'[ים] דלא גר'[סי] התם ניטמא אין, לא ניטמא לא, אתי שפיר דפריך מר'[בי] יהודה דאית ליה לא שנא טהור, לא שנא טמא, לקוח בכסף מעשר שיני אינו נפדה. מיהו לפי גיר'[סת] הספרים דגר'[סי] ניטמא, אין, לא ניטמא, לא, קשי'[א], דבתוספתא [מע"ש פ"ב הי"ט] פריך ליה[ו] רבנן לרבי יהודה א"כ לדברי'[ך] מצינו טפל חמור מן העיקר, דמעשר גופיה שניטמא נפדה, ולקוח בכסף מעשר שיני אינו נפדה, ומאי קשיא ליה, לדבריו נמי מצינן טפל חמור מן העיקר, דאילו טהור הלקוח בכסף מעשר שיני אינו נפדה, ואילו מעשר שיני טהור נפדה, וי"ל דכיון דמעשר טהור גופיה אינו נפדה בקירוב מקום, אין זה טפל חמור מן העיקר, אבל לקוח טמא הרי הוא חמור מן העיקר, שאין לך מעשר שיני גופיה טמא שלא יהי נפדה בין בריחוק מקום בין בקירוב מקום. [ומה שצריך לדקדק ב]בבא מציעא פ'[רק] הזהב [נ"ה ע"ב] הארכתי לשם.
<h2>דף לח:</h2>
מצה הנאכלת לשבעה יצא זו שאינה נאכלת לשבעה כו'. פי'[רש] רש"י דרב יוסי מוקי מתני'[תין] בשנישחט הזבח, דהשתא אינו נאכל אלא ליום ולילה, ורבא מוקי לה בשלא נישחט עליהם הזבח. וא"נ לר'[בי], דא"כ למה לי לחלק במתני'[תין] בין עשה לעצמן (ובקדושים) [דקדושים] למוכרו לאחרים, דלא קדוש, לעצמן נמי נחלק בין נשחט עליהם הזבח דקדישי ללא נישחט עליהם הזבח דלא קדושי, ועוד אי נישחט עליהם הזבח, תיפוק לי משום דבעינן לכם, והא של גבוה הוא. מיהו מצינן לדחות דמתני'[תין] ר'[בי] יוסי הגלילי היא דאמר [להלן פ"ט ע"ב] קדשים קלים ממון הדיוט הוא. ור'[בי] מפר'[ש] דלכולי עלמ'[א], בין לרבה בין לרב יוסף מיירי מתני'[תין] בשלא נזבח עליהם הזבח, וה"פ מצה הנאכלת המשומרת לשם מצה, יצת'[ה] זו שאינה משומרת [לשם מצה אלא] לשם זבח כשיקדישנה, וכן נמי נאכלת ליום ולילה, ובעינן שיהי'[ה] משומרת לשבעה, יצתה זו שאינה משומרת אלא ליום ולילה, ולקמיה פריך ותיפוק לי שאינה משומרת לשם המצה הנאכלת בכל מושבות, וכן נמי הא דפריך ותיפוק לי משום דלא נאכל באנינות, כלומר, דבעינן מצה המשומרת שיוכל לאוכלה באנינות, יצתה זו שאינה משתמרת לאוכלה באנינות.
זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר קריבים בנוב וגבעון. פי'[רש] רש"י הא דלא כר'[בי] שמעון דאמ'[ר] בפ'[רק] בתרא דזבחים [קי"ז ע"א] אף ציבור לא היקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן אבל חובות שאין להם זמן קבוע, הכא והכא לא קרוב. וכפי'[רושו] משמע התם, דקאי לרבנן דאמרי לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים, וקאמ'[ר] ר'[בי] שמעון דאף ציבור לא הקריבו כו' מדקתני אף, משמ'[ע] דליחיד מודי דלא קרבו אלא עולה ושלמים אבל בא להוסיף אף מציבור. אבל בפ'[רק] ק'[מא] דמגילה [ט' ע"ב] לא משמ'[ע] הכי, דקתני התם אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים כו', זה הכלל כל הנידב ונידר קרב בבמ'[ה] ושאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה, וקאמ'[ר] בגמ'[רא] מתני'[תין] מני ר'[בי] שמעון היא דאמ'[ר] אף ציבור לא היקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן כו', מדמוקי לה כר'[בי] שמעון, משמ'[ע] דר'[בי] שמעון סבר דקרב כל דבר הנידב ונידר כי מתני'[תין] ובפ'[רק] בתר'[א] דזבחים [קי"ז ע"ב] (קתני רבי מאיר) משמ'[ע] דמאן דאית ליה האי לישנא דכל הנידר ונידב קרב בבמה, דהיינו ר'[בי] מאיר אית ליה דחלות תודה ורקיקי נזיר בכלל נידר ונידב וקרב בבמה, כדאמרינן התם מאי טעמ'[א] דרבי מאיר, אמ'[ר] קרא [דברים י"ב] לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו', אמר להם משה כי עיילית לארץ, ישרות אקריבו, חובות [לא] אקריבו, ומנחת נזירות ישרות, דנזירות דבר הנידר ונידב הוא, אלמ'[א] משמ'[ע] דר'[בי] שמעון אית ליה דרקיקי נזיר קריבין בבמה. והא דקתני ר'[בי] שמעון [אומר] אף ציבור לא היקריבו, לא קאי אחכמים, דמשמע דליחיד לא קרב אלא עולה ושלמים, אלא קאי אמילתיה דר'[בי] יהודה דאמ'[ר] דכל מה שקרב באהל מועד קרב כאן בגילגל כו'. מיהו מצינן ליישב פי'[רוש] רש"י דלעולם אימ'[א] לך דנזירות לאו נידר ונידב הוא, אבל מסמיך אהא דתנן בהדיא בתוספת'[א] המנחות והנזירות קריבין בבמה, ומשום הכי צריך לו למימר דלר'[בי] מאיר נזירות ומנחות ישרות. אינמי י"ל דנזירות בכלל דבר הנידר ונידב הוא, אבל ההיא דמגילה מוקמינן כר'[בי] שמעון משום דלא הכל הנידר ונידב קתני, אלא קתני זה הכלל כל הנידר ונידב, וה"פ זה הכלל כל הנידר ונידב שקרב בבמה גדולה קרב בבמה קטנה, ולא בא לאמשועינן דכל דבר הנידר ונידב קרב בבמה, אלא בא לאמשועינן דכל דבר שהיה נידר ונידב שהוא קרב בבמה גדולה קרב בבמה קטנה, מיהו כמה דברים יש דבר שנידר ונידב שאינו קרב בבמה לר'[בי] שמעון, כגון מנחות ונזירות.
[נאכלין בנוב וגבעון]. הקשה ר"ת היכי ממעט לעיל [ל"ו ע"ב] ממושבותיכם דמצה הנאכלת בכל מושבות כו', יצאו ביכורי'[ם] שאינה נאכלת בכל מושבות, והלא דברי הכל חובות הקבוע להם זמן קריבין בבמה, וביכורי'[ם] חובות הקבוע להם זמן היא, כדקתני לעיל [שם] ושמחת בכל הטוב, זמן ביכורים מן העצרת ועד החג מביא וקורא, וכיון דקריבין בנוב וגבעון, מושבותיכם קרינא ביה, וכי תימ'[א] דכיון דזמן מרובה כל כך לאו קבוע זמן קרי ליה, דא"כ דהא שמענא ליה לר'[בי] עקיבא דאפילו דבר שאין קבוע להם זמן קרב בבמה בזבחים פ'[רק] השוחט והמעלה [קי"א ע"א] וכי תבואו, ר'[בי] עקיבא אומ'[ר] לא בא הכתוב אלא להטעינה נסכים לבמה קטנה, אלמ'[א] דסביר'[א] ליה לר'[בי] עקיבא (דאין) [ד]חובות שאין קבוע להם זמן קריבין בבמה, וכל שכן ביכורים. וי"ל דהא לא קשי'[א] מידי, דכיון דביכורים הוי דבר שאין קבוע להם זמן, מצינן תנא כגון ר'[בי] שמעון דאית ליה דחובות שאין קבוע להם זמן אינן קריבין, ודבר הנידר ונידב קרב, הכי נמי ביכורים שהן חובות (שהן להם קבוע לפי) [שאין קבוע להם] זמן לא קרוב, ונסכים שהוא נידר ונידב קרוב. ולפי'[רוש] שפירשתי לעיל דאיצטריך קרא לאותו שעה שנוב וגבעון קיים שהיה נאכל בכל מושבות, לא קשי'[א] מידי, דהשתא בזמן הזה אינו נאכל בכל מושבות, וכן נמי פי'[רש] רש"י. והקשה ר'[בי] יחיאל לעיל [ל"ו ע"ב] דממעט מעשר שיני מלחם עוני, מי שנאכל באנינות, אמאי לא ממעט ליה משום דאיתקש מצה לפסח, ומה פסחים לא בא אלא מדבר הבא מן החולין, הכי נמי מצה, וכן נמי קאמ'[ר] בפ'[רק] ערבי פסחים [ק"כ ע"ב] סד"א כיון דאיתקש מצה לפסח כו', וכן נמי קשי'[א] מר'[בי] אליעזר דלקמן, דשאלו את ר'[בי] אליעזר מהו שיוצא אדם ברקיקי נזיר וחלות תודה, וא"ל לא שמעתי, ואילו בין ר'[בי] עקיבא בין ר'[בי] אליעזר אית להו בפ'[רק] התודה [מנחות פ"ב ע"א] דכל דבר הבא [שלא] מן החולין אינו מביא פסחו.
<h2>דף לט.</h2>
אצוותא דדקלא. צריך לפר'[ש] דהיינו מין זרעים, דהא לקמן אמרינן מה מצה מין זרעים, אף מרור מין זרעים. ואימ'[א] הירדוף. פי'[רש] רש"י הירדוף סם המות לבהמה, ומהאי טעמ'[א] משני בפ'[רק] לולב הגזול [סוכה ל"ב ע"א] ואימ'[א] הירדוף, ומשני דרכיה דרכי נועם, ואין זה דרך נועם, כיון שהוא סם המות לבהמה, וא"נ דכל שכן הכא דאכיל ליה דשייך ביה לשנויי דרכיה דרכי נועם, אבל נר'[אה] לר'[בי] דהירדוף עץ מלא קוצים ומזיק האדם הנוטלו באחיזתו, ואינו דרכי נועם, אבל הכא דכותשה לה (היתוב) [היטיב] ואינה מזקת באכילתה, דרכי נועם הוא.
<h2>דף לט:</h2>
ערוגה בת ששה טפחים זורעין לתוכה חמשה זרעונים. וא"ת הואיל ובהרחקת ג' טפחים לא ינקי מיהדדי, דהא אמצעית אינה רחוקה כי אם ג', א"כ אמאי לא, הא זרע בתוכה ט' זרעונים, ג' שורות כולן ג' ג', וי"ל דאי משום יניקה, הכי נמי אבל משום עירבוב לא היתירו כל כך, ותדע דטעמ'[א] משום עירבוב, דבפ'[רק] ר'[בי] עקיבא [שבת פ"ד ע"ב] לא מתיר להו אלא משום קרא דכתי'[ב] [ישעי' ס"א] זירועיה תצמיח אע"ג דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי כדקאמ'[ר] התם [פ"ה ע"א], והיינו טעמ'[א] משום עירבוב. וא"ת והיאך זורעין בתוכה ה', והלא אינן רחוקי'[ם] ג', שהרי מקום הזריעה חסר, דהא בפר'[ק] ר'[בי] עקיבא מוכח שהיו נותנין אותה באמצע הערוגה, וי"ל דטפחים של כילאים (שחוקות) [שוחקות] היו, ועוד י"ל דגמירי, והכי קים להו דבהכי לא ינקי. וא"ת ואמאי אין זורעין אותה לקרנות, והוה לו הרחקה יותר, האלכסון, וי"ל א"כ בפחות מו' טפחים סגי לן שיעור אלכסונים, וכיון דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי, מכלל דמדודין הוא, דמוקי להו באמצע הערוגה, דבקרנות בפחות סגי, מיהו לא ידע ר'[בי] מאי טעמייהו בעו ו', ועוד אומ'[ר] [רבי] דלהכי לא היתירו לזרוע ט' זרעונים, דא"כ לא היה יכול לזרוע כי אם זריעה אחת מכל מין ומין אבל השתא יכול הוא לזרוע קרוב לשני טפחים לכל צד.
לא שלוקין ולא מבושלין. לא זו ואף זו קתני, דמבושלים הוי פחות (מבישול) [משילוק], וכן משמ'[ע] פ'[רק] שיני דביצה [ט"ז ע"ב] גבי עירובי תבשילין דאמ'[ר] תבשיל זה אפילו צלי (ואפילו מב'[ושל]) אפילו שלוק ואפילו מבושל, וכן משמע פרק כל הבשר [חולין קי"א ע"א] גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת, שלוקה אוסרת ונאסרת. וקשי'[א] לר'[בי] מיהא דתנן פ'[רק] ג' מינין במס'[כת] נזיר [מ"ה ע"א] היה מבשל את השלמים או שולקם, משמע לא זו אף זו הוא, א"כ שלוק פחות מבישול, וי"ל דשלוק לעולם יותר מבישול, וזו ואף זו קתני, דקמל"ן שלוק לא נפיקי ליה מתורת מבשל.
הא דעבדיה במיא ומילחא הא דעבדיה במישחה ומילחה. מיכאן או"ר בשם הרב ר'[בי] יום טוב זצ"ל דמצה העשוייה במיא ומילחה מחמיצה ואסורה לאוכלה, מדהזכיר כלל מילחה, דאי הוי טעמא משום דבמיא אסור משום דמחמץ, ובמישחה שהוא מי פירות [לא] מחמץ, א"כ לא הוה ליה למינקט כלל מילחה, אלא ש"מ דלהכי הזכיר מילחה לומר דווק'[א] מילחה ומישחה שרי, הא עיסה עבה שיש בה מלח שהיא נעשית ממיא, מחמיצה. וא"ת א"כ אמאי נקט וותיקה, דמשמע שהיא מעשה קידרה, דבר צלול, לינקוט מצה עבה, וי"ל דלרבותא נקט וותיקה לומר דאפילו בדבר שאינה עב אלא צלול, מתיר במישחה ומילחה. וגם יש להוכיח מהכא דמצה עשירה, כגון מצה הנילושה במי ביצים, שמותר ליתן לתוכה מילחה, מדקא שרי משחה ומילחה, וכל שכן שמותר ליתן לתוכה תבלין, דאפילו מנחות הבאות מצה קתני במנחות [כ"ג ע"ב] דמצה המתובלת כשירה, וכל שכן המצות של פסח.
<h2>דף מ.</h2>
ה"ג בפירוש ר"ח כל שאילו מניחין על פי האבוב של קליות. כדי שתגמור האור בכולו, והן מתיבקעות מכח האור על פי הכלי, שבעלי קליות עושין כך, והוא מנוקב, כדאמרינן פ'[רק] ר'[בי] ישמעאל [מנחות ס"ו ע"א] מניחן לתוך אבוב של קלאים כדי שתגמור האור בכולן והן מיתבקעין מכח האור, וכן מצא ר"ת בספר ישן. ואם לתת ניתבקעו אסורות ודווקא שעורים, דלית בהו צירייא, אהני בדיקה אם ניתבקעו אם לאו, אבל חיטין ושיבולת שועל דאית בהו צורייא, לא מהני בהו בדיקה, ואע"ג דשרירין ולא בלעו כל כך בשעורין, אפילו הכי אסירי, דהא אפילו חימצו אינן מיתבקעות, לכך נר'[אה] לר'[בי] דבחיטין ושיבולת שועל לא מהני שום בדיקה, ואסורה התרנגולת אם ימצא חיטה אחת של חיטין בתוכה. תרגומא אקמחים. תימ'[ה], אמאי קתני סלתות כלל, וצריך לומר דלצדדין קתני, הקמחים של כרכים טמאים ושל כפרים טהורים, וסלתות בין כאן ובין כאן אסורות.
כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה וכו'. וא"ת א"כ היכי מוכיח דקא סבר דמותר ללתות, לעולם אי'[מא] לך דאסור ללתות, ואפילו הכי מהפכי טפי משום דבעי שימור מעיקרא, וי"ל דאי איתא דלא בעי לתיתה, א"כ לא הוה בעי שימור מעיקרא דקצירה, דהוה אמינא דשימור מעיקרא היינו מאותה שעה דנחתה לשימור, דהיינו מלישה ואילך אבל השתא משום דסבירא ליה דמצוה ללתות א"כ מקודם לישה נחית לשימור, וכיון דשימור דמעיקרא לא הוי שימור דלישה, א"כ אמרינן דמעיקרא, משעת קצירה היא. ואו"ר דאע"ג דבעינן שימור מעיקרא, אפילו הכי אי עביד בה שימור מלישה ואילך אדם יוצא בה ידי חובתיה, דהכי מוכח לעיל דקתני בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ודווקא בציקות של גוים אבל קמחים של גוים אדם יוצא ידי חובתו בפסח, א"ו דמשום דדווקא נקט בציקות, מדלא קתני קמחים, וכן משמע הא דאמ'[ר] בפ'[רק] קמא דחולין [ד' ע"א] מצת כותי מותרת ואדם יוצא ידי חובתו בפסח, פשיט'[א], מהו דתימא לא בקיאי בשימור, קמ"ל, משמע הא דבקיאי בשימור מצה לעשותה לשם מצה, אבל פשיט'[א] דלא מהפכי כיפי, וגם לא בקיאין, משמע בלתיתה, ואפילו הכי יוצא ידי חובתו בפסח.
<h2>דף מ:</h2>
ההוא ארבא דטבעי (ד)בחישתא שרייה רבא לזבוני לגוים. דווקא בחישתא אסור לעשות ממנו מצות אבל אם נפל מי גשמים עליהם מותר לעשות ממנו מצה דאמרינן [לעיל ע"א] דאגב מדלייה לא מחמצי.
ולא עבדינן מרדעת לחמור. או"ר דוקא בכילאים שנאבד, אבל בכילאים שאינן (ידועין) [אבודין] שרי, כדאמרינן במס'[כת] כילאים [פ"ד מ"ד] מרדעת לחמור אין בו משום כילאים ומותר לעשות מהן כרים וכסתות, ובלבד שלא יגע בבשרה, ואע"ג דאמרינן ביומא פ'[רק] בא לו [ס"ט ע"א] ובכמה דוכתיה [ביצה י"ד ע"ב] אפילו עשר מצעות זו על גב זו אסורין ליישב עליו, שמא תכרוך לו נימא על בשרו, דילמ'[א] טפי איכא למיחש ממרדעת וכר וכסת שאינן רגילין ליכריך כל כך.
אבל עושה אותן תכריכין למת (וא"ת) [וא"כ] הכא משמע שאין אנו חוששין אם ילבש המת כילאים. וא"ת והא איכא לועג לרש, דהא אמרינן במנחות פ'[רק] התכלת [מ"א ע"א] אמ'[ר] רב טובי בר קיסנא אמ'[ר] שמואל כלי קופסא חייב בציצית, אמ'[ר] רבא מודי שמואל בזקן שעשאוה לפי כבודו שפטורה וההיא שעתא רמיא ליה משום לועג לרש, ומהאי טעמ'[א] אית לן לאיזדהורי שלא לעשות להם כילאים. ואו"ר דוודאי אינן מצווים בשום מצוה, כדאמ'[רינן] [נדה ס"א ע"ב] במתים חפשי אינון, כיון שמת אדם נפשיה חפשי מן המצות, מכל מקום ציצייות היו מטיל[ין], שהיא שקולה כנגד כל המצות ושייך בה טפי משום לועג לרש כדאמרינן בהתכלת [מנחות מ"ג ע"ב] וזכרת'[ם] כל המצות [במדבר ט"ו] מלמד שציצית שקולה כנגד כל המצות, ציצית עולה שש מאות וח' חוטין וה' קשרים בגימטריא דהוי שלש עשרה, וכן משמע בריש המוכר את הספינה [ב"ב ע"ד ע"א] שהיו להן טליתות מצוייצות, גבי מיתי מדבר דפסקי מהן חוטין, מיהו משם אין ראייה כל כך, כדאמרינן במדרש בליל ט' באב היו נכנסים חיים בתוך קבריהם ולמחרת בת קול אומרת יבדלו חיים מן המתים, ובאותה שעה היה להם ציצית. וא"ת והא משמע בברכות [י"ח ע"א] שאין עושים למתים ציציות, דאמרינן ר'[בי] חייא ור'[בי] נתן קא הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה שריא תכלתא דר'[בי] נתן, אמר דלייה, דלא לימרו למחר באים אצלינו, השתא מלעיגין אותנו, ומה לועג שייך כאן, הרי היה להם ציציות, ואו'[מר] ר"ת דשייך כאן ליעוג, לפי שאינן מצווין בעצמן, ואינו דומה מצוה ועושה למי שאינו מצווה ועושה. ומה שאין אנו מטילין ציצית בזמן הזה בבגדיהם, ולא עוד אלא שמסלקין אותן מטלית שלהן, או'[מר] ר"ת ששמע מבני אלמנייא לפי שנראה כעדות שקר שקיים כל התורה כולה, ועוד או"ר שליעוג גדול הוא זה לאדם שעושין במותו מה שלא היה עושה אותו בחייו, דרוב עמי הארץ שאין להם ציציות, [וכיון שלאחד אין עושים, כמו כן לכולם אין עושים, שלא יתביישו זה מזה, שגם החיים שאין להם היו מתביישין, כדתניא בפ'[רק] בתרא דנדה [ע"א ע"א] בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נשים נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהיו מטבילין על גבי הסל] וכו'.
<h2>דף צא:</h2>
ההוא מבעי ליה לכדר'[בי] יצחק דאמר איש זוכה ואין קטן זוכה. וא"ת למה לי קרא, תיפוק לי דאינו בר שליחות, וכיון דאינו בר שליחות אינו בר זכייה, דהא בהא תליא, דמה שזכין לאדם שלא בפניו, היינו מטעם שליחות, שהזוכה נעשה שלוחו, וכן משמ'[ע] בפ"ק דבבא מציעא [י"ב ע"א] דאמ'[רינן] חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, אלמ'[א] דזכייה משום שליחו'[ת], וכן משמ'[ע] פ'[רק] איזהו נשך [ע"א ע"ב] רבינא א'[מר] נהי דשליחות לגוי לית ליה, זכייה מדרבנן אית ליה, מידי דהוה אקטן, קטן אע"ג דלית ליה שליחות, זכייה מיהא אית ליה, משמ'[ע] דזכייה מטעם שליחות נינהו, וי"ל דמהכא נפקינן דקטן אינו בר שליחות ואינו בר זכייה. וא"ת והלא בפ'[רק] האיש מקדש [מ"א ע"ב] מפרק ר'[בי] יצחק אמילתיה מאיש לפי אוכלו, וי"ל דהתם מאן דאית ליה שליחות מאיש שה מפיק דר'[בי] יצחק מאיש לפי אוכלו אבל הכא דמפיק דר'[בי] יצחק מאיש שה, סבר לה כר'[בי] יהושוע בן קרחה דנפיק שליחות מושחטו אותו כל עדת בני ישראל. וא"ת למה לי קרא דאין קטן זוכה, תיפוק לי משום דאין לו זכייה כדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא [י"ב ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום, וכיון דאין לו זכייה, כל שכן דאין זוכה לאחרים, וי"ל דוודאי אינו זוכה במציאה אבל אי דעת אחרים מקנה אותו אית ליה זכייה מן התורה לנפשיה, כדאמרינן בפ'[רק] התקבל [גיטין ס"ד ע"ב] אמר רב אסי אגוז ונוטלו אבן וזורקו, זוכה לנפשיה ואינו זוכה לאחרים, והיינו מדאורייתא, ואיכא נוטלו ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים, והיינו מדאורייתא, כדמוכח בתר הכי דפריך מכיצד משתפין במבוי כו' למאן דאמר זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, ומשני שאני שיתופי מבואות דרבנן, דמשמע דמדאורייתא הוא, מדמקשי דזוכה בין לעצמו בין לאחרים. וא"ת למאן דאמ'[ר] דקטן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, תיקשי ליה מתני'[תין] דגיטי'[ן] [כ"ג ע"א] דקתני הכל כשירין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, וכיון דאית ליה זכייה לאחרים, א"כ יש לו שליחות, דהא זכייה מטעם שליחות כדפירשתי לעיל, וי"ל דמיירי כגון קטן שנוטל חפץ כדי להחזירו לאחר זמן, דלדברי הכל אינו זוכה לאחרים, מ"מ דוחק לתריץ הכי, דקטן סתמא משמ'[ע] דמיירי בפחות מבן י"ג שנה שאינו בר עונשים. ואו'[מר] רבי דאיירי בפחות מי"ג, וכי אמרינן דאית ליה שליחות וזכייה, הני מילי בעלמ'[א] דזכות הוא, דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל גבי גט דחוב הוא לה, אינו בר שליחות כלל. וא"ת והא אמרינן בפ'[רק] מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] זכין לקטן ואין זכין לגדול, פי'[רוש] זכין לקטן, כיון שאין לו יד לזכות, ואין זכין לגדול, דכיון דאית ליה יד לזכות לא זכינן ליה מדרבנן. אלמ'[א] דקטן לית ליה זכייה, וי"ל דמיירי בפחות מפעוטות, שנוטלין אגוז וזורקו ואבן ונוטלו, ועוד או"ר דמיירי בקניין חליפין, דוודאי קטן לא יודע לאקנויי בחליפין, כאשה דאמרינן בגיטין [כ' ע"א] גבי כתב גט על הטבלא, דאשה לא ידעה לאקנויי אבל במידי אחרינא אית ליה זכייה מדאורייתא, והא דאמרינן במס'[כת] סוכה [מ"ו ע"ב] לא ליקני איניש לוליבא בהושענא לינוקא, דמשמ'[ע] דקטן לא קני, י"ל דמיירי בקטן פחות משש שאינן ידעי כלל לקנות ולמכור. מ"ר.
<h2>דף צב.</h2>
מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום. פי'[רש] רש"י דווקא וראה קרי, אבל טמא מת הוא עצמו נמי יכול ליכנס בעזרה, כדאמ'[רינן] במס'[כת] סוטה [כ' ע"ב] ויקח [שמות י"ג] משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו. וקשי'[א] לר'[בי] מיהא דאמרינן במשניות בריש (מסכת) [סדר] טהרות [כלים פ"א מ"ח] החיל מקודש ממנו שאין טמא מתים נכנסים לשם, (עזרה) [עזרת] נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנסין לשם, (היכל) [עזרת ישראל] מקודש ממנו שאין מחוסר כיפורים נכנסין לשם, אלמ'[א] דטמא מתים אסור ליכנס בחיל, וכל שכן (בעזרה) [בעזרת] נשים, וי"ל דמדרבנן הוא דאסור, מדאורייתא מותר, ורש"י אזיל לטעמיה דמפ'[רש] דתנא קמ'[א] פליג אדר'[בי] יוחנן ואית ליה דאית ביה עשה מדאורייתא מיהא, א"נ כמו שאפרש. לכך נר'[אה] דלאו דווקא נקט וראה קרי, דהוא הדין טמא מת [אסור] מדרבנן, והא דנקט ראה קרי, לרבותא נקטיה, דאפילו טבול יום דקרי שהוא דאורייתא משולח חוץ לב' מחנות נדחה מפני הפסח. וא"ת והאמרינן במס'[כת] סוטה [שם] הוציאוה הוציאוה שלא תטמית העזרה, ופריך למימרא דטמא מת אסור במחנה לוייה, והכת'[יב] ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, ומשני חיישינן שמא תיפרס נידה, ואמאי לא משני דמדרבנן מטמא, ומשום הכי קאמ'[ר] הוציאוה, ואו'[מר] ר"ת דכי אמרינן דטמא מת אסור ליכנס בתוך העזרה מדרבנן, היינו היכא שניטמאת בחוץ כל עזרה אבל היכא שניטמאת בעזרה אינו צריך להוציא'[וה] חוץ לעזרה. ויש לר"ת ראייה מיהא דאמרינן במס'[כת] תמיד פ"ק [כ"ה ע"ב] אירע קירי באחד מהם יוצא וילך במסיבה [תחת] הבירה והנירות דולקות מיכן ומיכן עד שמגיע לבית הטבילה, ומדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם, ירד וטבל ועלה וניתחמם כנגד המדורה כו'. פירוש, בית הכבוד היתה שם, משום דאמרינן בעלמ'[א] [חולין כ"ד ע"ב] [בעל קרי שטבל] ולא הטיל מים לא עשה ולא כלום, לפי [שנש]אר באמה מן הקרי. וא"ת וליעבדו גומא [וישתין שם], וי"ל משום הכי היה שם בית הכבוד [כדי שי]שב עליה בשעה שישתין, דאמרינן בגמ'[רא] [ברכות מ' ע"א] [דאין מי רגלים] כלים אלא בישיבה, מפני שהניצוצות [ניתזין, וחושש שיהא] נראה ככרות שפכה אינו משתין כל [צרכו. מיהא] קתני התם דהולך ויושב אצל אח[יו הכהנים] (במדורה) [במדורת] בית המוקד, ומדורת [בית] המוקד [היה] חציו בקודש וחציו בחול [מדות פ"א מ"ו], וכל שכן ש[הוא מותר ב]שאר בעזרת נשים שכולה בחול, אלמ'[א] כיון שהטומאה בא לו לשם אינו צריך ליצא לחוץ, וכן משמ'[ע] בסנהדרין בפ'[רק] אילו (הנחנקים) [הנשרפין] [פ"א ע"ב] כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאים אותו לבית דין אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין, דווקא חוץ לעזרה היו מוציאין אותו והורגין אותו (בעזרה) [בעזרת] נשים, אלמ'[א] כיון שהטומאה בא לו שם אין צריך להוציאו משם. ואו"ר דאין חילוק בין היכא שהטומאה בא לו בפנים לבין היכא שבאה לו לחוץ, דבכל עיניין אין טבול יום מותר (בעזרה) [בעזרת] נשים, והא דתמיד לא קשי'[א] מידי, שמדורת בית המוקד הרי היא מן הצדדין לצד צפון ואין דרך ליכנס בעזרה דרך שם, ולא ניתקדש כל כך שלא יכנס שם טבול יום, אבל עזרת נשים שדרך שם כל העולם נכנסין בעזרה, שם החמירו יותר, וההיא דסנהדרי'[ם] לא קשי'[א] מידי, דמה שהיו מוציאין אותו חוץ דלעזרה, היינו חוץ מכל העזרות, והא דלא משני בסוטה דמשום טומאה דמת אמ'[רו] הוציאוה הוציאוה, או"ר דמתני'[תין] משמע בטומאה דאורייתא, מדקתני הוצי'[אוה] הוציאוה במהירות, ש"מ דאיכא טומאה דאוריית'[א], דאי ליכא אלא טומאה דרבנן, א"כ אמאי ממהרין אותה כל כך להוציא, היה להם להוציא אותה בנחת, שאם טהורה היא חיה, ואם מיתה אין כאן טומאה כי אם מדרבנן, ושמא לא (יהי) [תהי] מיתה עד שיהיה לחוץ. אבל קשיא לפי מה שפי'[רש] הר"י דבית המוקד היו נכנסין שם טבולי יום, א"כ ליכנס מצורע שראה קרי ב[שמיני] שלו דרך בית המוקד, ובית המוק'[ד] חצייה בקודש וליתן ידיו לבהונות לאותו חצייה שהיא מקודשת, בשלמ'[א] לפי'[רוש] ריב"א לא קשי'[א] מידי, דמפ'[רש] לעיל [פסחים פ"ה ע"ב] דקתני מפני מה לא קדשו שער ניקנור, מפני שמצורעין מכניסין ידם לבהונות דרך שם, וקשי'[א] לרבינו יב"א ליקדשו שער ניקנור ויהיו מצורעים לחוץ ויתנו ידיו לשער ניקנור שהיא מקודשת, ומשני דאפילו ניתקדשו שער ניקנור אין זה שער לפני יי' אלא אם מכניסן לתוך העזרה ממש, הכי נמי בית המוקד אעפ"י שניתקדשה חצייה, אין זה לפני יי', אבל לפי'[רוש] ר"ת דמפרש דמשום הכי לא ניתקדשו שער ניקנור מפני שהיו נכנסין שם מצורעים בי[מות הגשמים], אבל אם ניתקדשה, לפני יי' קרינא ביה, א"כ קשי'[א] נמי אמאי לא היו נכנסין מצורעים [דרך מדורת בית] המוקד וליכנסו ידיו בחציו [ה]מקודשת, דאע"ג שהיא לצד צפון, איכא מן דאמ'[ר] במס'[כת זבחים]... לא נפסקה ושוחטין נמי שם קודשי קדשים... מדרבנן, ואו'[מר] ריב"א דשחט דרך גגין ועליות שלא נתקדשו... אה שוחט מן הצד דרך בית המוקד שטמאי מתים ואפילו טבולי יום אין נכנסין לשם.
ואמ'[ר] ר'[בי] יוחנן אפילו עשה אין בו. [פירש בקונטרס דרבי יוחנן פליג] אתנא קמ'[א] דברייתא, דתנא קמא דברייתא אית [ליה] דעשה איכא מדאורייתא, ור'[בי] יוחנן סבר דאין [בו עשה מדאורייתא אלא] מדרבנן. וא"נ, חדא, דא"כ הוה ליה למימר ר'[בי] יוחנן או'[מר], ועוד דהלא ר'[בי] יוחנן אינו תנא, וה[איך חולק אתנא דברייתא], דאם איתא דר'[בי] יוחנן היה תנא, א"כ בפ"ק דכת'[ובות] [ח' ע"א] דפריך מהברייתא לר'[בי] יוחנן דאמ'[ר] חתנים מ[ן המניין ואין] אבילים מן המניין, לישני ליה [רבי יוחנן] תנא הוא ופליג, כי היכי דמשני התם לרב רב תנ[א הוא ופליג. ואי]ן זה קשיא, דתרי ר'[בי] יוחנן היו, אחד ר[בי] יוחנן דמיירי בברייתא כדאמרינן בנזיר [ס"ה ע"ב] [וכמה שיעור תפי]סת הקבר, ר'[בי] יוחנן א'[מר] שלש[ה ימים], וכן נמי אמרינן לק'[מן] בערבי פסחים בתחילתו [פסחים ק"ד ע"א] תנאי היא, דאמ'[ר] ר'[בי] יוחנן בנן של קדושים אומר אחת ונהגו העם לומר של'[ש], אלמא דמיירי בברייתא. מיהו א"נ לפר'[ש] דר'[בי] יוחנן פליג אתנא קמא דברייתא, דאם כן, פליג תנא קמ'[א] דברייתא אההיא דתמיד [כ"ה ע"ב] דטבול יום אינו יוצא ממחנה לוייה, אלמ'[א] לאו מדאורייתא היא, וכן נמי משמ'[ע] במשניות [כלים פ"א מ"ח] כדקתני החיל מקודש היימינו שאין טמאי מתים נכנסים לשם, (עזרה) [עזרת] נשים מקודשת היימינו שאין טבול יום נכנס לשם, אבל בחיל משמ'[ע] שטבול יום נכנס לשם, אלמ'[א] דבמחנה לוייה נכנס טבול יום, שהרי מהר הבית עד שער ניקנור הוי מחנה לוייה, כדאמרינן במשניות [זבחים קט"ז ע"ב] מחנה לווייה, עד שער ניקנור הוי מחנה לווייה, ואיכא למימר דר'[בי] יוחנן אמורא הוא ופליג אברייתא, דסבר ליה כהני משניות דסברי דטבול יום אינו אסור במחנה לווייה כי אם מדרבנן, ופליגי בין הברייתא למשנה. ועוד י"ל דאיכא תנאי דפליגי בפ"ב דזבחים [י"ז ע"א] במחוסר כיפורים של זב, אי כזב דמי או לא, הכי נמי הוי מחוסר כפורים של מצורע דהוי כזב, ופליגי בהא, דתנא קמא סבר דאיכא עשה מן התורה, דמחוסר כיפורים של מצורע כמצורע דמי, ור'[בי] יוחנן סבר דמדאורייתא דאין בו עשה, דמחוסר כיפורים של מצורע לאו כמצורע דמי. וא"נ להרב ר'[בי] חיים, דהא דאמרינן התם דפליגי במחוסר כיפורי'[ם] של זב אי כזב דמי, היינו לגבי שאם עבד חילל, דטמא הוא אבל לגבי לטמייה ב' מחנות, דברי הכל לאו כזב דמי, והכי נמי בפ'[רק] ד' מחוסרי כפרה [כריתות י' ע"א] קאמ'[ר] נמי התם דפליגי במחוסר כיפורים דזב אי כזב דמי או לא, וקא פליגי גבי פסח הבא בטומאה דזבין ויולדות אין אוכלות בפסח ראשון, ואפילו טבול יום דזב למאן דאמ'[ר] כזב דמי, אבל לגבי טמויי ב' מחנות לא. וא"ת והאמרינן במס'[כת] נזיר פ'[רק] ג' מינין [מ"ה ע"א], לאו גבי פסול עבודה, אלא אמ'[ר] אביי טבול יום של זב כזב דמי, ואפילו הכי כיון דמחוסר כפרה, לא עייל, אלמ'[א] דאפילו לגבי טמויי מחנות אמרינן התם כזב דמי, ובפ'[רק] ב' דזבחים [י"ז ע"ב] אמרינן דכולי עלמ'[א] סברי מחוסר כיפורים של זב לאו כזב דמי. ואו"ר דוודאי היכא דאיכא תרתי, דהוי טבול יום ומחוסר כפרה הרי הוא כזב לגמרי אבל מחוסר כפרה ואינו טבול יום אמרינן בזבחים דלאו כזב דמי. וא"ת והרי טבול יום דמצורע דאמרינן הכא דאינו כזב, שאינו אסור כי אם מדרבנן, וי"ל דהכא אינן טבולי יום מטומאת מצורע אלא מטומאת בעל קרי, ולכך אינו כמצורע אבל מחוסרי כיפורים של זב וטבול יום הוא של זב, הרי הוא כזב גמור, [וכן גבי יולד]ת. ועוד קשי'[א] אי אמרינן דפלוגת'[א] דזבחים פ"ב דמחוסר כיפורים של זב כזב דמי או לא הוי לגבי טמויי מחנות, קשיא דרבא אדרבא, דבמס'[כת] כריתות פ'[רק] ב' [י' ע"א] אמרינן אמ'[ר] רבא מחוסרי כפרה של זב הוא כזב, והכא סבר לה רב'[א] דאמר לא היעמידו דבריהם במקום כרת, כרבי יוחנן דאמר דאפילו עשה אין בו, דלפי זה יוצא דמחוסר כפרה של מצורע לאו כמצורע דמי. ו[מה דפירש ר]ש"י בזבחים דמחוסר כפרה של זב כזב דמי היינו לגבי האי דהוי אב הטומאה כזב לקדשים [למנות בו רא]שון ושיני, אינו נראה, דא"כ קשי'[א] הא דאמרינן בשילהי מסכת נידה [ע"א ע"ב] אף בטמא מת לקדשים... קא סבר חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי, מני כאבא שאול דתניא [אבא] שאול] אמ'[ר] טבול [יום] תחילה לקודש לטמא שנים ולפסול אחד, ואמאי לא אמר דאתיא כמאן דאמ'[ר] מחוסרי כפרה של זב כזב דמי לטמא שתים ולפסול אחד, אלא ודאי כמו שפירשתי.
<h2>דף צב:</h2>
בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה. והיינו טעמ'[א], דלא היעמידו דבריהם במקום כרת אבל היעמידו דבריהם במקום מיתה. הכא משמ'[ע] דלא היעמידו דבריהם במקום כרת אבל במקום עשה או לאו היעמידו את דבריהם. וא"ת והאמרינן פ"ק דשבת [ד' ע"א] הדביק פת בתנור דלא התירו חכמים לרדותה קודם שיבא לידי איסור שבת, אלמ[א] דהיעמידו דברי'[הם] במקום כרת, וי"ל דשאני התם דפשע. וא"ת והאמרינן בעירובין פ'[רק] בכל מערבין [ל' ע"ב] לנזיר ביין ולכהן אבית הפרס, דא'[מר] רב יהודה א[מר] רב מנפח אדם (א)בית הפרס והולך, אלמ'[א] דמשום מצוה בעלמ'[א] לא היעמיד'[ו] דבריהם, וי"ל דוודאי לגבי מצוה בעלמ'[א] לא היעמידו דבריהם, והכא ה"פ לא היעמידו דבריהם במקום כרת, כלומר, במקום דאילו היה עושה איכא כרת בספק דבריהם, שאם יש שם עצם כשעורה יהיה טמא ויאכל קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת, ואפילו הכי לא היעמידו דבריהם, כיון דאילו לא עביד איכא נמי כרת אבל היעמידו דבריהם במקום מיתה, כגון תרומה, שאם ניטמא ויאכל תרומה אינו נידון כי אם במיתה אבל היכא דבדבריהם ליכא לא מיתה ולא כרת לא היעמידו דבריהם אפילו במקום מצוה. מיהו תימ'[ה] למאן דא'[מר] דמערבין לדבר הרשות, היאך היתירו בית הפרס, והלא לא היתירו בית הפרס כי אם לדבר מצוה, כדמשמע במס'[כת] בכורות פ'[רק] ד' [כ"ט ע"א] דתנן הנוטל שכרו לדון, דיניו בטילין, להעיד, עדותן בטילה, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, ואם היה כהן מטמא מתרומתו מאכילו ומשקהו, ומפר'[ש] בגמ'[רא] אבית הפרס כדרב יהודה אמר רב, ודוקא לדון ולהעיד שהוא מצוה מטמיא הוא בית הפרס אבל לדבר הרשות לא. וי"ל דאפילו למאן דאמר מערבין לדבר הרשות, אינו שכיח לערב בו כי אם לדבר מצוה קצת כדמשמע בריש כיצד משתתפין [פ"ב ע"א] אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, מאי קמ"ל, תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, מהו דתימא אורחא דמילתא קתני, קמ"ל, אלמ'[א] דסתמא דמילתא אין מערבין אלא לדבר מצוה. והא דאמרינן בפ'[רק] בתרא דמגילה [כ"ז ע"א] ובפ"ק דע"ז [י"ג ע"א] דמעביר כהן אבית הפרס ללמוד תורה וליקח אשה, דוקא על ידי בדיקה משום דמצוה גדולה מותר כה"ג אבל לתרומה, אפילו על ידי בדיקה אינו אוכל תרומה. [מיהו פירוש רש"י א"נ לר"ת] משום דקשיא ליה מאי קאמ'[ר] דבעי הכא מאי בודקין, דהא משנה שלימ'[ה] היא במס'[כת] אהלות [פי"ח מ"ד] כיצד בודקין, שבר את העפר ככברה כו'. ואין לפרש דהכי בעי באיזה בדיקה בודקין שיהי'[ה] מ[נ]פח את העפר בכברה רב יהודה אמ'[ר] מנפח בית הפרס והולך, דמשמע בדיקה אחרת מאותה בדיקה שנישנית במתני'[תין]. לכך נר'[אה] לר"ת דלא גר'[סינן] מאי בודקין, אלא דבודקין לאוכלי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה, אמ'[ר] רב יהודה אמ'[ר] שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך, פי'[רוש] על ידי אותה בדיקה יכול לאכול אף תרומה. וקשי'[א] לפי'[רושו] מיהא דאמרינן בפ'[רק] חומר בקודש [כ"ה ע"ב] מודין בית שמאי לבית הילל בודקין לעושי פסחים ואין בודקין לאוכלי תרומה, אמ'[ר] רב יהודה אמ'[ר] שמואל מנפח בית הפרס והולך, גבי פסח לא היעמידו דבריהם במקום כרת, גבי תרומה היעמידו דבריהם במקום מיתה, והשתא ליקשי לפירושו, אמאי היפסיק מילתיה דשמואל בינתיים, והלא אותה בדיקה דקאמ'[ר] שמואל מהניא אף לתרומה, והוה ליה לאתויי בדיקה דמתני'[תין] דכברה, ולפרושי טעמ'[א] דלא העמידו כו', ועוד ק'[שיא] דקא בעי התם איבעיא להו בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתן, ומה שייך האי בעיא על בדיקה דשמואל, והלא בדיקה דשמואל מהניא אף לתרומה, ועוד קשי'[א] דמייתי מילתיה דרב יהודה אמ'[ר] שמואל גבי הא דפ"ב דמס'[כת] כתובות [כ"ח ע"ב] גבי אילו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן, עד כאן היינו מהלכין בשבת, עד כאן בית הקברות, ומוקי ליה בבית הפרס דרבנן, דאמ'[ר] רב יהודה אמ'[ר] שמואל מנפח בית הפרס והולך, והתם אמאי קא מייתי כלל מילתיה דרב יהודה, והלא לא היזכיר התם תרומה, וההיא בדיקה, לתרומה הויא. לכך נראה להר"י דלאוכלי תרומה לא מהניא כלל שום בדיקה, וגרסי'[נן] שפיר מאי בודקין, וה"פ מאי בודקין שיוכל לעשות לכתחילה ולעבור אבית הפרס לכתחילה, דההיא בדיקה דמתני'[תין] היינו היכא דעבר כבר אבית הפרס בלא שום בדיקה, וקאמ'[ר] דלא קא ידע אם יש בו עצם כשעורה אם לאו, וקתני דבודקין אותה על ידי כברה, וההיא בדיקה דרב יהודה אמ'[ר] שמואל מיירי כדי לעבור לכתחילה לעשות פסחו, והא דמייתי מילתיה דרב יהודה אמ'[ר] שמואל בפ"ב דכתובות אתי שפיר, דמייתי ליה להוכיח דבית הפרס דרבנן, מדמתיר לכתחילה לעשות פסחו, דאילו הוה מייתי הבדיקה דכברה לא הוה מוכח כלום דבית הפרס דרבנן, דההיא בדיקה מיירי כגון שעבר כבר, שאין לו מה לעשות, אלא האי בדיקה אפילו הוי מן התורה טומאה דאורייתא. מ"ר.
